Category Archives: זוטות משפטיות מלונדון

כתב אישום על אונס מלפני 46 שנה

כמה פעמים נתקלנו במקרים מקוממים כאלה ואחרים, שבהם חשודים באונס חוסים בצל מחסום ההתיישנות על מעשיהם?

לא צריך הרבה אצלנו – עשר שנים בלבד – כדי לעבור לצד הבטוח של המחסום ולזכות בחסדיה של ההתיישנות.

לא באנגליה!  במולדת הכדורגל אין התיישנות על עבירות פליליות. הזיכרון של האנגלים הוא אינסופי כשמדובר בעבריינים פליליים – גם אם הם סלבים אמיתיים.

כזה הוא המקרה של ביל רואצ' כוכב סדרת הטלוויזיה המפורסמת "רחוב קורוניישן" שמתארח בסלון של האנגלים כבר למעלה מחמישים שנה ברציפות.

אדון רואצ' הוא כיום איש מאד מכובד ועשיר בן 81 שנהנה מכל מה שכוכבות טלוויזיה יכולה להציע לאיש כמותו.

אבל לפני כשבועיים חרב עליו עולמו: המשטרה פשטה על חווילתו, ערכה שם חיפוש מדוקדק ועצרה אותו בחשד לאונס שביצע לפני 46 שנה בנערה בת 15.

ואם המתמטיקה  עדיין בתוקף יוצא שאדון רואצ' בן ה-81 היה עלם צעיר בן 35 כשביצע את האונס המיוחס לו, והנערה הנ"ל בת ה-15 היא כיום גברת בת למעלה מ-60.

בינתיים הוגש נגד רואצ' כתב אישום בגין האונס ההוא מלפני 46 שנה, והוא שוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.

ואחד התנאים המגבילים הוא איסור להתקרב ללא פיקוח אל נערות שהן מתחת לגיל 16.

איפה היא המלכה כשרואצ' כבר צריך אותה?

Fullscreen capture 15052013 095330.bmp

השר שהסתבך ביחסים רומנטיים ונטל אחריות למעשיו

דומה שאין בהסטוריה מקרה כה מרגש כמו זה של שר המלחמה הבריטי בשנות השישים ג'והן פרופיומו.

ההתאבדויות של שרים יפנים כושלים – מחווירות לעומת הדרך שבה נהג פרופיומו כדי לכפר על מעשיו.

הפרשה מתחילה בכך שפרופיומו התארח למסיבה בבית אחד מידידיו ושם הוא פגש את כריסטין קילר שהיתה רקדנית קברט ונערת ליווי לעת מצוא.

הפגישה בין השניים התפתחה לרומן, אבל לרוע מזלו של פרופיומו התברר שכריסטין קילר מקיימת במקביל רומן גם עם הנספח הימי הסובייטי, שהתגלה כמרגל.

צירוף העניינים הזה, על רקע העובדה שפרופיומו שימש באותם ימים שר המלחמה, יצר מטבע הדברים סיכון בטחוני חמור ביותר לבריטניה.

הסקנדל פורסם בשני עיתונים אך פרופיומו הופיע בפרלמנט והכחיש בעקשנות את קיומו של הרומן האמור.

אלא שהאיש לא הסתפק בהכחשה: הוא אף הגיש נגד שני העיתונים תביעת דיבה וזכה.

בסופו של דבר האמת העקשנית פרצה החוצה ופרופיומו נאלץ להודות במיוחס לו והתפטר מכהונתו – דבר שהביא כעבור זמן לא רב לנפילת הממשלה.

הממלכה רעשה וגעשה אז במשך ימים ארוכים והפרשה העסיסית, שנודעה בציבור כ"פרשת פרופיומו", תפסה כותרות ברחבי העולם (כולל בישראל), ועד מהרה מצאה את מקומה גם על קרשי הבמה ובבתי הקולנע.

פרופיומו לא הועמד לדין (וספק אם ניתן היה להעמידו לדין לאור החסינות הפרלמנטרית שהוא נהנה ממנה), אך הוא החליט שלא להסתפק בעונש הכרוך בעצם התפטרותו מהממשלה: האיש המיוחד הזה, שמן הסתם לא ידע את נפשו מרוב בושה וצער, מצא דרך מיוחדת במינה לייסר את עצמו על הסקנדל שהוא יצר: הוא החל לעבוד, בהתנדבות, בניקיון חדרי השירותים באחת האוניברסיטאות במזרח לונדון.

ואם יש מי שמפקפק בכנות צעדו זה של פרופיומו ומבטל את הצעד הזה כגימיק ויחסי ציבור – מתברר שהוא התמיד בעבודת ההתנדבות הזו של ניקיון השירותים הציבוריים במשך 40 (ארבעים!!!) שנה.

הציבור הבריטי מחל לפרופיומו והשיב לו את כבודו בכך שלאחר כחמש עשרה שנות עבודה בניקיון השירותים הוענק לו על ידי המלכה אות כבוד של קצין במסדר האימפריה הבריטית (אבל פרופיומו לא התרצה, וכקצין במסדר האימפריה המשיך לעבוד כאמור בניקיון השירותים עוד כעשרים וחמש שנים נוספות עד הגיעו לגיל קרוב לתשעים).

לפני כחמש שנים נפטר פרופיומו, ויש לקוות שהוא מצא סוף סוף מרגוע לנפשו.

——————————————————-

כשהתקשורת הופכת למאפיה

שערוריית התקשורת שפרצה לאחרונה באנגליה מוכיחה איך ניתן לקחת את חופש הביטוי המקודש ולהפוך אותו לחיה טורפת ולמכשיר דורסני במטרה להעשיר את קופתם של רודפי בצע ותאבי כוח.

איל ההון והתקשורת, רופרט מרדוק, הוא הנבל; האיש כבר עבר את גיל השמונים, אבל הוא עדיין עסוק בלהוכיח לאמא שלו (עדיין בחיים – בת 103), שהוא הילד הכי מוכשר שלה.

הפרשה הנחשפת בימים אלה באנגליה מביאה רבים מאד לטעון ברצינות,שראש ממשלת הוד מלכותה, דיוויד קאמרון, היה לא יותר מאשר פקיד בשרותו של מרדוק.

ואכן, כשאתה בעלים של השבועון והיומון הנפוצים ביותר, בתפוצה כפולה מהעיתון הבא אחריך, בכוחך להכריע מי הוא זה שיהיה ראש הממשלה (שגם יהיה חייב לך את כהונתו – על כל המשתמע מכך).

אבל מרדוק לא ידע שובע: הוא החליט לרכוש גם את רשת סקיי האוחזת בתחנת הטלוויזיה הגדולה ביותר בבריטניה. תהליך הרכישה היה בעיצומו כאשר הפרשה התפוצצה.

השיטות בהן נקט מרדוק כדי להפוך את ממשלת בריטניה לממשלת בובות – מעוררות חלחלה של ממש.

אילו היה מדובר במניפולציה של דעת הקהל באמצעות כלי התקשורת שברשותו, ואפילו בדרך של פירסומים כוזבים, ניחא.

אלא שהשבועון רב התפוצה של מרדוק לא הסתפק בכך. הוא הפעיל מערכת מסועפת של חוקרים פרטיים שתפקידם היה לצותת לטלפונים ולתיבות הקוליות של כל מה שזז. התגלו קרוב ל- 4000 (ארבעת אלפים!) מקרים של ציתותים שכאלה. יעדי הציתות היו בעיקר פוליטיקאים וסלבריטאים.

וכרגיל במקרים מעין אלה – אנשיו של מרדוק לא ידעו גבול: התברר שהם צותתו גם לטלפונים של משפחות שכולות, ואת זאת הציבור כבר לא היה מוכן לבלוע.

אגב, תחילת הפרשה היתה לפני כחמש שנים עקב שימוש לא זהיר של השבועון באחד התוצרים של הציתות: השבועון פירסם ידיעה על כך שהנסיך ויליאם סובל ממתיחה בגיד הברך, וידיעה נוספת שהנסיך שאל מכשיר לעריכת סרטים מאחת מרשתות הטלוויזיה, והדבר עורר חשד בבית המלוכה ששתי הידיעות הללו הושגו בדרך לא כשרה. נפתחה חקירה שבמהלכה הודו העיתונאי המכסה את בית המלוכה וכן חוקר פרטי שהועסק על ידו, בציתות לטלפון של אחד מעוזריו של הנסיך, והשניים נדונו למאסר.

אבל בכך לא היה די: התעוררו חשדות שהמשטרה שחקרה את המקרים הללו עשתה כן באופן שטחי ומיהרה לטעון שהמדובר במקרה בודד. לימים התברר שהשבועון של מרדוק שיחד כמה וכמה קציני משטרה בסכומי כסף גבוהים – מאפיה סיציליאנית במיטבה.

ואם יש מי שאינו מסתפק בכך, הנה התברר לפני יומיים שהמשטרה מעסיקה כיועץ אסטרטגי שלה לענייני תקשורת את סגן העורך לשעבר של השבועון של מרדוק (אגב, אותו סגן עורך הוא גם חבר בוועדת האתיקה של העיתונות, וכן חבר בוועדת התלונות).

הנה כי כן, מרדוק שלט בפוליטיקה באנגליה בתנועת מלקחיים: הזרוע האחת, הגלוייה, היתה באמצעות עיתוני הענק שבשליטתו, והזרוע השנייה, הסמוייה, היתה באמצעות הציתותים בכמות תעשייתית לסלבריטאים ולפוליטיקאים. החשש מציתותים, שריחף באוויר בחמש השנים האחרונות מאז שהתגלו הציתותים לנסיך ויליאם, ממש שיתק את הפוליטיקאים ואיש מהם לא העז להרים ראש כנגד הכוח הבלתי מוגבל של מרדוק, וזאת עקב חששם של הפוליטיקאים שהם היו יעדים לציתותים, וכך – מרדוק אחז בהם במקום רגיש, והיה ביכולתו לשחרר לעיתונים שלו תוצרים של הציתותים לפי העניין. מאפיה סיציליאנית, כבר אמרנו?

ועכשיו, לא נותר אלא לתהות שמא גם כאן אצלנו צומח לו בשקט איזה מרדוק קטן.

——————————————————

בין ביבי נתניהו לטוני בלייר

מקורבי נתניהו נתלים בראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, כמי שנהנה מתנאי טיסה ואירוח ברמות הגבוהות ביותר מבלי שאיש יבקרו על כך.

רביב דרוקר, בראיון ברדיו, מתייחס להשוואה הזו וטוען שהיא אינה ממין העניין – באשר טוני בלייר עשה כן כאדם פרטי לאחר שכבר פרש מתפקידו.

ואם טוני בלייר, מן הראוי לחזור ולהביא כאן מקרה שבו גם הוא – בהיותו ראש ממשלה מכהן – התפתה לקבל טובות הנאה, ואף ספג על כך מנה גדושה של ביקורת עיתונאית כמו שרק האנגלים יודעים, ומעשה שהיה כך היה:

טוני בלייר, רעייתו וארבעת ילדיהם עשו באותם ימים את אחת מחופשות הקיץ שלהם, במשך שלושה שבועות, באיים הקריביים.

והיכן התאכסנה משפחת ראש הממשלה באותם שלושה שבועות של שכרון חושים?

הגארדיין החטטן (והשמאלני כמובן…) ידע אז לספר שהבליירים התאכסנו במשך שלושת השבועות הללו בחווילתו של הזמר האנגלי קליף ריצ'ארד.

וכדי לתת מושג לקוראיו במה המדובר – הרחיב הגארדיין וקבע אז שערכה של החווילה המדוברת הוא שלושה מיליון פאונד (כחמישה מיליון דולר).

הגארדיין הוסיף וסיפר ביבושת שמשפחת בלייר עשתה דרכה בחזרה מהקריביים ללונדון בטיסה סדירה – במחלקת התיירים.

ואז באה הסנוקרת:
העיתון הקטנוני וחד העין המתיק באוזני קוראיו וסיפר להם כי יד נעלמה הזיזה מבעוד מועד שורה אחת של מושבים במטוס, וכך – הרגליים השזופות של הבליירים נהנו ממירווח קצת יותר גדול מהמקובל במחלקת התיירים.

אין ספק: היתה זו חגיגה אמיתית לחובבי הז'אנר.

ועוד לא סיפרנו על אחד השותפים במשרד עורכי הדין של גב' שרי בלייר שהתמנה לתפקיד מפתח במערכת המשפט.

וגם לא סיפרנו על הנסיבות המפוקפקות שבהן רכשה גב' בלייר – במחיר מוזל – שתי דירות בבריסטול.

ואפילו לא סיפרנו על חברי הפרלמנט הבריטי המסרבים בתוקף למסור דיווח על האינטרסים החוץ פרלמנטאריים שלהם – פן תשזוף השמש הבריטית ניגודי עניינים במעשיהם.

ומה כל זה אומר? שאנחנו עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי.

————————————————–

 

 

אנגליה מתאסלמת

כל מי שמזדמן לאנגליה בשנים האחרונות יתקשה שלא להבחין בתמורה שמתפתחת בערים ובפרוורים. רחובות שלמים מאוכלסים במוסלמים – בעיקר ערבים. מסעדות ובתי קפה מזרח תיכוניים כשמתוכם בוקעת מוסיקה כל כך מוכרת ובפתחיהם יושבים ערבים – בעיקר בשעות הערב – ומעשנים נרגילות.

 

פה ושם ניתן לשמוע את קריאת המואזין מהמסגדים, והשיא בימי שישי: מוסדות ציבור למיניהם, בעיקר בפרוורים, שהוסבו לבתי תפילה, מלאים מתפללים, ובהעדר מקום מצטופפים המתפללים שורות שורות גם בחצרות בתי התפילה הללו ומתפללים לאללה.

 

ציון דרך בהתפתחות הזו ניתן לראות בביקורו של שייח' קרדאווי בלונדון לפני שנים אחדות. הביקור עורר התנגדות לא מעטה בקרב חוגים שונים, אך ראש עיריית לונדון דאז, קן ליווינגסטון (פרו ערבי ואנטי ישראלי מובהק), תמך בביקור, ארח את השייח' והרעיף עליו הרבה כבוד.

 

בהקשר לשייח' קרדאווי, המופיע תדיר בתחנת אלג'זירה, ראוי לציין שהמדובר במנהיג מהבכירים שבאנשי הדת המוסלמים – אם לא הבכיר שבהם – התומך בגלוי בפעולות טרור והתאבדות כנגד ישראלים. כן ראוי לציין שהשייח' רואה באירופה יעד לכיבוש על ידי האיסלאם והוא אף פירסם פתווה (פסק הלכה) בעניין זה.   

 

האנגלים, ככלל, מן הסתם אינם מאושרים לנוכח התמורות הללו במולדתם. בהקשר זה זכור ראיון טלוויזיה שהתקיים עם איש דת מוסלמי אנגלי. איש הדת הנ"ל, שהיה לבוש כיאה לאיש דת מוסלמי, דיבר אנגלית שוטפת כמו כל אנגלי בן המקום – ללא שמץ של מבטא זר. במהלך הראיון נשאל איש הדת מהו הדין המועדף עליו, והשיב ללא היסוס שהוא מצדד בשריעה. "אם כך למה שלא תעבור להתגורר באחת מארצות האיסלם שם מונהגת השריעה"? שאל אותו המראיין בנימוס. איש הדת לא התבלבל והשיב מיד שאנגליה היא שטח מוסלמי ובבוא היום תונהג השריעה גם באנגליה.

 

ובכן, היה זה רק עניין של זמן.

 

בסוף החודש עומדת להתקיים בלונדון תהלוכה הקוראת להנהגת השריעה באנגליה.

 

התהלוכה שתצא מאזור הפרלמנט, תעבור דרך מעונו של ראש הממשלה בדאונינג 10 ותתכנס להפגנה בכיכר טרפאלגר.

מארגני ההפגנה פרסמו הודעה ובה הם פונים לכל המוסלמים ברחבי בריטניה לבוא ולהצטרף להפגנה, וכעבדיו של אללה להצהיר שדי להם מדמוקרטיה ומחוק שנוצר בידי אדם, וכן מהסיאוב של התרבות האנגלית. כן הודיעו המארגנים שביום ההפגנה הם יקראו למהפך בשיטת המשטר וידרשו הנהגה מלאה של השריעה בבריטניה.   

 

אבל מלכת אנגליה, שמעולם לא חבשה כובע אחד פעמיים, נמצאת בדילמה: היא מתקשה להחליט אם להליט את פניה ברעלה שחורה, שממנה יבצבצו להן זוג עיניים מפתות, או שמא עדיף לה שתנהג כמו אשה מהוגנת ותחבוש בורקה כחלחלה ואופנתית – כמו נשות אפגניסטאן.  

זקן השופטים הצעיר

לפני כשנה נערכו חילופי גברי בערכאה השיפוטית הגבוהה באנגליה.
זקן השופטים – מקבילו של נשיא בית המשפט העליון אצלנו – הלורד וולף (יהודי) פינה את מקומו ללורד פיליפס.
 
למרות 68 שנותיו החליט הלורד פיליפס שהינו צעיר דיו כדי להפיח רוח רעננה בתפקיד נורא ההוד שהוא ממלא.

זקן השופטים – לורד פיליפס

 
זקן השופטים החליט שעליו לחוות על בשרו כיצד נראה העולם מצידו השני של פסק הדין.
 
החליט ועשה.
 
הלורד פיליפס התחזה לעורך דין שכביכול נתפס בזמן נהיגה במצב שכרות, ולאחר שנשפט – התייצב במשרדיה של עיירה נידחת באנגליה כדי לרצות שם "עונש" של 150 שעות עבודה לתועלת הציבור.
 
וכך, כשהוא לבוש סרבל של עובדי הרשות המקומית, נשלח זקן השופטים לעבודות ניקיון וצביעה של מדרכות וספסלים ושאר מתקני ציבור מקומיים.
 
לאחר שסיים לרצות את עונשו העניק הלורד ריאיון לאחר העיתונים היוקרתיים באנגליה, שבו הוא סיפר על הקורות אותו ואף צרף לריאיון תמונה שבה הוא נראה במהלך העבודה כשהוא לבוש סרבל ונשען על את חפירה.
 
מה היתה תכלית מעשהו זה של זקן השופטים?
 
ובכן, הלורד פיליפס החליט שעליו ליטול חלק במסע הציבורי שנועד להקל על בעיית הצפיפות בבתי הסוהר באנגליה. אנגלים רבים סבורים שניתן להקל על מצוקת הצפיפות הזו על ידי עשיית שימוש נרחב יותר בהטלת עונשים של עבודות לתועלת הציבור.
זקן השופטים נרתם, איפוא, בדרך המקורית הנ"ל, ליחצ"ן את דרך הענישה הזו.
 
אבל זקן השופטים – בהתלהבותו – כנראה שלא שם לב לכך שהוא עבר כאן עבירה פלילית:  הוא התחזה לעורך דין!
פרשנים משפטיים באנגליה סבורים עתה, שניתן יהיה לסגור התיק כנגד זקן השופטים – מחוסר עניין לציבור.
 
כך או כך, זקן השופטים העבריין הזה מצית את הדמיון לא רק בשל התרגיל החד פעמי ההוא, אלא גם בשל מנהגו הקבוע: האיש מגיע לעבודה על אופניים.
 
אנחנו סקרנים לדעת אם כוחו של זקן השופטים היה עומד לו – אילו היה עליו לדווש מידי בוקר באופניו בעליות התלולות המובילות לבית המשפט העליון בירושלים.
____________________________________________________________

 

פורסם גם באתר "מחלקה ראשונה" – NFC

דוקטרינת הסיכון הכפול בסכנה

ספטמבר 2006

עם מוזר הם האנגלים.
 
השמרנות, כידוע, היא אצל האנגלים דת של ממש.
הפולחן הכמעט חולני הזה מקיף את כל תחומי חייהם – וכמובן גם את עולם המשפט.

 
שופטים, ואנשי משפט בכלל, מצטטים ברצינות תהומית פסקי דין שניתנו לפני מאות שנים.
 
חוקים שראו את אוויר העולם לפני מאה או מאה וחמישים שנה עדיין מדריכים את חייהם. 
 
רוצחים נשפטים שם למאסר עולם – לא בגלל שעברו על החוק, אלא בגלל שביצעו מעשה שהוא מנוגד לתקדים שנקבע ע"י בית המשפט (מכל העבירות הפליליות, עבירת הרצח – ממש לא ייאמן – טרם מצאה את מקומה בספר החוקים האנגלי).
 
והנה דווקא העם השמרן הזה הוציא מתחת ידיו לפני זמן לא רב מעשה חקיקה חדשני המהווה רעידת אדמה – בוודאי באנגליה – באשר הוא ביטל כלל משפטי בסיסי וחשוב, שהיה נוהג שם בשמונה מאות השנים האחרונות.
 
האנגלים חוקקו חוק המבטל את כלל הברזל האוניברסאלי, המוכר כדוקטרינת "הסיכון הכפול", הקובע שאדם לא יובא לדין פלילי פעמיים בשל אותו מעשה עבירה.
 
החוק החדשני הזה שחוקקו האנגלים, המתייחס לשלושים עבירות חמורות – בהן רצח, אונס, שוד מזויין וכו' – שביטל כאמור את דוקטרינת "הסיכון הכפול", קובע שניתן להעמיד פעם נוספת לדין פלילי אדם שזוכה מאחת מהעבירות לעיל, וזאת אם נתגלתה ראייה חדשה ומשכנעת כנגד אותו אדם שזוכה.
 
ואמנם האנגלים כבר הספיקו לעשות שימוש בחוק החדש, אלא שהיה זה בנסיבות קצת משונות: 
אדם, שהועמד לפני כחמש עשרה שנה לדין בגין עבירת רצח וזוכה, החליט כעבור כמה שנים להודות ברצח. בזמן שהודה ברצח, דוקטרינת הסיכון הכפול היתה עדיין בתוקף, ולכן הוא נשפט רק על עדות שקר (במשפט שבו זוכה מהרצח) ונדון לשש שנות מאסר.  לאחר שהדוקטרינה בוטלה נפתחה הדרך להעמידו מחדש לדין בגין אותו רצח שממנו זוכה לפני חמש עשרה שנה. במשפט הרצח המחודש הסביר הנאשם שהוא הביא בחשבון שהדוקטרינה של "הסיכון הכפול" תבוטל והוא יועמד מחדש לדין על רצח, אלא שלדבריו – הוא הודה ברצח כיוון שהוא זקוק לעזרה וכי הוא לא גאה על מעשיו… 
 
כך או כך, האנגלים מנמקים את החוק המבטל את דוקטרינת "הסיכון הכפול" בצורך להגביר את עשיית הצדק.
 
ואולם חשוב לעמוד על המשמעות המעשית הקריטית של ביטול הדוקטרינה:
מעתה, כתב אישום וזיכוי של נאשם באחת העבירות לעיל – שוב לא משחרר מאימת החקירה והדין את הנאשם שזוכה, ויכולה הרשות החוקרת להמשיך, למעשה, בחקירה כנגד אותו נאשם שזוכה, וזאת במטרה למצוא ראייה חדשה שתביא להגשת כתב אישום מחודש נגדו ולמשפט פעם נוספת.
 
ולנו לא נותר אלא לקוות שהחוק האנגלי החדשני הזה, המבטל את דוקטרינת "הסיכון הכפול", לא ישבה את ליבו של המחוקק שלנו.  

בגלל כלב מושחת

שר הפנים הבריטי, דיוויד בלנקט, זכה מנתיני הוד מלכותה ליחס סבלני מעל ומעבר נוכח מעלליו.

אבל הגיע הרגע שאפילו נכותו של השר – בלנקט הינו עיוור – לא עזרה לו.

המלכה תסבול הכל – רק לא שחיתות.

ובכן מה קרה?
יום אחד התגלה שלשר הפנים יש מאהבת.  והאהבה הזו אף הביאה לעולם תינוק אנגלי קטן.
עד כאן סתם סיפור אנגלי טיפוסי, שאולי מגביר את תפוצת הצהובונים של לונדון – אך לא הרבה יותר מזה.
 
אלא שעוד התגלה, שהמאהבת של השר מחזיקה מטפלת פיליפינית, וזו זכתה מידי משרד הפנים הבריטי לאשרת ישיבת קבע באנגליה.
 
ואז, איזה עיתונאי אנגלי חקר ומצא, שההליך שבו קיבלה המטפלת הפיליפינית את האשרה הנכספת היה קצר מדי.
 
האנגלים לא צריכים ליותר מזה כדי להשתולל בפאבים.           

השר דיוויד בלנקט והמאהבת

לא עזרו תחינותיו ושבועותיו של השר שידו לא היתה במעל.
 
כיוון שכך, מינו לורד אנגלי חשוב שיצלול אל עובדות המקרה ויוציא דין וחשבון, וכך האמת תראה את אור השמש.

וכך, לאחר חקירה ודרישה, קבע הלורד שהליך קבלת האשרה אכן היה קצר מדיי.

ועוד קבע הלורד, כי עקבות המעשה מוליכים בבירור אל לשכת השר, אבל אל השר עצמו – אינם מגיעים.
 
במדינות דוברות עברית – זיכוי מוחלט שכזה של שר, בכוחו לשמש קרש קפיצה לקריירה עוד יותר עשירה ומרשימה.

אבל לא באנגליה.

העיתונות הלונדונית המכופתרת דרשה דם.

וכאן, ההומור הבריטי, במידה נסבלת של רשעות, נכנס לפעולה.
 
מה נאמר ומה נספר: חגיגת אמיתית.
היו שסיפרו שהשר מטיל את האשמה למה שארע על כלב הנחייה שלו על שלא הזהיר אותו מבעוד מועד.
היו שהוסיפו שהשר מרבה לקונן בין ידידיו שכלבו הוא בעצם מושחת חסר תקנה – באשר הוא, הכלב, לוקח שוחד מאזרחים שמנסים להתחבב עליו – על הכלב – עם נתחי בשר הגונים.

סוף דבר שהסערה הציבורית גברה והלכה עד שהכלב המושחת ואדונו השר נאלצו ללכת הביתה.

לא עברו חדשים רבים עד שראש הממשלה טוני בלייר – איש שלעולם לא ינטוש את שותפיו לגניבות סוסים – החזיר את בלנקט לתפקיד זוטר בקבינט. 
 
אבל הציבור שעל גדות התמז התחיל לגלות סימני געגוע לסקנדלים של בלנקט.
 
כך פטרישה ממזרח לונדון: "אני דווקא מוצאת שהעובדה שדיוויד בלנקט קורא כתב ברייל עושה אותו למאהב ממש מושלם".

ומוסיפה אותה פטרישה כמעט מתייפחת: "למה, לעזאזל, בעלי איננו יודע לקרוא ברייל?!  אני רק חושבת על הרעיון וכל גופי כבר רוטט…"
 
אין מה לדבר: כשהאנגלים מטגנים את הפוליטיקאים שלהם, הם עושים זאת עם הרבה חן.

הפרלמנט הבריטי לשם השוואה

הרבה נאמר ונכתב כבר על רמת חברי הכנסת שלנו ועל גורמים מפוקפקים שהסתננו לתוך הכנסת ומאיימים, כביכול, לחסל את שארית כבודה. ואולם, אם נציץ לרגע בנעשה אצל הרשות המחוקקת של אם הדמוקרטיות ניווכח שגם שם העניינים יגעים למדי.

אחת מחברות הפרלמנט הבריטי החליטה לפתוח את סגור ליבה ולגלות לנתיני הוד מלכותה טפח משיגרת עיסוקיהם של חברי הפרלמנט.

הגב´ ג´יין גריפית´ס, 49, ממפלגת הלייבור, מאשימה את עמיתיה הגברים בפיתוח תרבות של ניאוף ושתייה עד אבדן חושים בתוככי הפרלמנט הבריטי ממש והיא מגוללת גם חווייה אישית.

לילה אחד, בתום ארוע חברתי, היא מספרת, הוצע לה "טרמפ" על- ידי אחד מעמיתיה, חבר הפרלמנט. האיש הסיע אותה למקום מרוחק ומבודד, החנה את רכבו, וללא אומר ודברים משך אותה לעברו וניסה לנשקה. חברת הפרלמנט הנכבדה, נשואה ואם לשניים, לא איבדה את עשתונותיה, קפצה החוצה מהרכב וברחה מן המקום כל עוד רוחה בה.

"הייתי מזועזעת" מספרת חברת הפרלמנט. "מאז אותו ארוע כמעט שלא החלפתי מילה עם אותו חבר פרלמנט. זו הטרדה מינית! זה רק מראה כמה פגיעות אנו הנשים" – טוענת גריפית´ס.

אבל גריפית´ס איננה מסתפקת בסיפורה האישי. לדבריה, חברי הפרלמנט הגברים – במקום שינהגו על-פי הקלישאה הרווחת בפרלמנט, שלפיה הם מתעסקים עם מזכירותיהם – מעדיפים "סטוצים" עם חברות הפרלמנט בכבודן ובעצמן. לטענתה, היא יודעת על לפחות שני שרים בריטים בכירים שבגדו בנשותיהם וקיימו יחסים עם חברות מפלגת הלייבור.

מסבירה הגב´ גריפית´ס: "זו מסגרת חיים מיוחדת מאוד של רבים מחברי הפרלמנט, שנשותיהם נמצאות רוב ימות השבוע במרחק של מאתיים מייל מהם".

"במו עיניי ראיתי שרי ממשלה שהגירו אל גרונם עוד ועוד משקאות חריפים עד שנפלו אפיים ארצה", מגלה חברת הפרלמנט ונזכרת באירוע מביך שבו אחד משרי ממשלת הוד מלכותה שתה לשוכרה עד שהתמוטט בחדרי השירותים ולאחר מכן נגרר משם החוצה.

וכשאלה הם פני הדברים, לא נותר לנו, תושבי המנדט לשעבר, לתהות: היכן הייאוש יותר נוח?

בעיות של ראשי ממשלה

ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מתקנא בתרבות השלטון של אם הדמוקרטיות, ומספר לילידים הישראלים שראש ממשלת בריטניה – לו היה במצבו של אריאל שרון – היה אורז את חפציו והולך הביתה.
 
האמנם?
 
בלא שנגרע מחומרת החשדות המיוחסים לאריאל שרון, וגם בלא שנטריח עצמנו בשאלה אם אהוד ברק – דווקא הוא – הינו האיש הראוי כך לייסר אותנו – כדאי שנציץ לרגע לעבר הנעשה במולדת הכדורגל.
 
אז ככה:
התקשורת האנגלית מדווחת בחריצות שטוני בלייר, רעייתו וארבעת ילדיהם עשו לאחרונה את חופשת הקיץ שלהם, במשך שלושה שבועות, באיים הקריביים.
אין טענות. מגיע להם. גם ראש ממשלה הוא בן אדם, וגם הוא – במיוחד הוא – זקוק למילוי מצברים.
והיכן התאכסנה משפחת בלייר באותם שלושה שבועות של שכרון חושים? באיזשהו מלון אקזוטי? שמא באיזה בונגלו? אולי סתם נזרקו על החוף?                           

מה פתאום?     

ה"גארדיין" החטטן יודע לספר שהבליירים התאכסנו במשך שלושת השבועות הללו בחווילתו של הזמר – האנגלי – קליף ריצ'ארד.
וכדי לתת מושג לקוראיו במה המדובר – מרחיב הגארדיין וקובע שערכה של החווילה הוא שלושה מיליון פאונד (כחמישה מיליון דולר). 
 
הגארדיין מוסיף ביבושת שמשפחת בלייר עשתה דרכה בחזרה מהקריביים ללונדון בטיסה סדירה. במחלקת התיירים.
 
אין ספק: טוני בלייר – סקוטי במוצאו – ראוי לתואר "המפאיני'ק האחרון".
 
אבל אז באה הסנוקרת:
העיתון הקטנוני וחד העין ממתיק באוזני קוראיו כי יד נעלמה הזיזה שורת מושבים במטוס, וכך – הרגליים השזופות של הבליירים נהנו ממירווח קצת יותר גדול מהמקובל במחלקת התיירים. 
 
האם זו תרבות השלטון אליה התכוון אהוד ברק?
 
ועוד לא סיפרנו על אחד השותפים במשרד עורכי הדין של גב' שרי בלייר המתמנה לתפקיד מפתח במערכת המשפט.
 
וגם לא סיפרנו על חברי הפרלמנט הבריטי המסרבים למסור דיווח על האינטרסים החוץ פרלמנטאריים שלהם – פן תשזוף השמש הבריטית ניגודי עניינים במעשיהם.
 
ואפילו לא סיפרנו על לורד ג'פרי ארצ'ר, ששוחרר זה עתה משנתיים מאסר באשמת שיבוש הליכי משפט, ועומד לחזור לכהונתו בבית הלורדים – בהעדר חוק שיחסום את שובו אל הבית נורא ההוד הזה.
 
אז אנא ממך אהוד ברק:  הנח לנו להשתכשך בהנאה במי האפסיים שלנו.