ארכיון קטגוריה: ביקורת פסקי דין

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

ההשפלה של האלוף אורי שגיא

לפני כחמש שנים הובא במהדורת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה סרטון קצר שבו נראה האלוף (במיל) אורי שגיא מתפרץ בזעם בתוך המזכירות של מושב מגוריו, כפר ביאליק, וזאת על רקע סכסוך ארוך שנים שקיים בינו לבין מזכירות המושב.

במהלך הארוע פנה שגיא אל המזכירה באלו המילים: "ריקי, זה יגמר רע גם לך".

בעקבות דבריו אלה הוגש כנגד אורי שגיא כתב אישום בגין עבירת איומים.

השופט מחמד עלי זיכה לאחרונה את האלוף וקבע כי: "המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

לא ניכנס כאן לפרטי הנימוקים המשפטיים של הזיכוי, אלא לאופן הלא ממש מחמיא – כדי השפלה עצמית ממש – שבו תאר האלוף שגיא עצמו את מצבו ואת תחושותיו בתוך הסיטואציה.

ההשפלה העצמית הזו מעוררת את השאלה עד כמה מוכן אדם – מכל שכן אלוף – למחול על כבודו, וכמעט לבזות עצמו, כדי לזכות באהדת השופט למצבו.
במילים אחרות, האם ראוי הדבר, שאדם במעמדו של האלוף אורי שגיא ינקב ככברה את האגו והדימוי שלו בנסיבות המשפט שאליו הוא נקלע?

להלן בהקשר זה ציטוט מהדברים שאמר האלוף בעדותו בבית המשפט – הדברים מתייחסים לטענותיו של שגיא על כך שהמזכירות מנעה ממנו לעיין בפרוטוקולים של דיונים – להלן דבריו מעל דוכן העדים:

"…לאיזה מצב אנחנו מגיעים, אני פה כמו ילד נזוף מתחנן על זכות המוקנית לי, משחקים איתי בלך ושוב ולא מוכנים לדבר איתי…"

"…אני עם כל הרקע והניסיון והשנים צריך להרגיש משוטה, מבוזה, מבוייש ולא זוכה לא רק למה שהחוק מקנה לי אלא גם ליחס אלמנטרי של בני אדם…"

עד כאן ציטוט הדברים.

אודה ולא אבוש: אני עצמי חש מבוכה בשביל האלוף שגיא על שכך הוא מצא לנכון לתאר את מצבו.

כלומר, גם אם האלוף אכן תאר את תחושותיו נכונה – האם לא עדיף היה, מבחינת גאוותו, תדמיתו וכבודו העצמי, שיכבוש את תחושותיו אלה עמוק בתוך קרביו?  האם לא חשוב היה לאלוף שגיא לרדת מעל דוכן העדים כגנרל לכל דבר כשהוא זקוף וסנטרו מורם?

חומר למחשבה.

החסינות המוחלטת של מני נפתלי

סביר להניח שפרקליטיו של מני נפתלי הבהירו לו שיש לו חסינות מוחלטת מתביעת לשון הרע בתביעה שהוא מנהל כיום בבית הדין לעבודה.

במילים אחרות, האיש יכול לספר בבית המשפט בדותות ככל העולה בדעתו ולהכפיש את זולתו עד כמה שהדמיון הפרוע יוביל אותו, וכל מה שיאמר – לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע כנגדו.

ויתרה מכך, יכול אדם להכפיש את זולתו בכתב, כיד הדמיון הטובה עליו, גם לפני תחילת המשפט, והדברים לא ישמשו עילה לתביעת לשון הרע כנגדו – אם יתברר שהדברים נכתבו כהכנה למשפט (גם אם בסופו של דבר לא יתקיים משפט).

וכל כך למה? בשל עמדתו כיום של בית המשפט העליון, שמסביר כי: "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (דברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ב-רע"א  1104/07)

במילים אחרות, על פי גישת בית המשפט העליון, יכול אדם – אם להיזקק לדוגמה שוביניסטית – להגיש תביעה על סך מאה שקל נגד אישה בטענה שהיא שרטה את מכוניתו תוך כדי חיפוש חנייה בחניון, ואז, בבית המשפט, יכול אותו אדם לטעון שאותה אשה עוסקת בזמנה הפנוי בזנות, ולא ניתן יהיה לתבוע אותו בלשון הרע – גם אם יתברר שאותו אדם בדה הדברים מלבו.

השופט אליקים רובינשטיין ניסה לסייג את העמדה המוחלטת והנוקשה הנ"ל של בית המשפט העליון, ולאפשר תביעת לשון הרע אם מתברר שדבר השקר נאמר בזדון או ברשעות, אך השופט רובינשטיין נמצא בעניין זה בדעת מיעוט.

בית המשפט העליון גורס, שהעמדה הנוקשה הנ"ל, שאינה מאפשרת בשום אופן להגיש תביעת לשון הרע בשל הכפשות שקריות שנאמרו במשפט – עמדה זו היא פרי פרשנות נכונה של החוק, ואם המחוקק רוצה לשנות החוק – יתכבד ויעשה כן.

לעכב מאסרו של אולמרט

אם היה מישהו זקוק להוכחה שההחלטה לשפוט את אולמרט ע"י שופט מחוזי יחיד היתה טעות, ניתן למצוא אותה בעובדה שלהרכב הערעור בבית המשפט העליון מונו חמישה שופטים בהם הנשיא – במקום שלושה שופטים בתיקים רגילים.

משמע, שגם בית המשפט העליון מכיר בכך שאין המדובר כאן במשפט רגיל.

שיקולי יעילות או כוח אדם שעמדו בבסיס ההחלטה למנות שופט יחיד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היו חייבים לסגת מפני העובדה שבנאשמים נמצא גם ראש הממשלה לשעבר הצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע בדין.

ועוד לא אמרנו דבר על הבעייתיות הרבה שבה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי אצל השופט דוד רוזן בכל הקשור לסגנון ולסטיות מהפרוצדורה הפלילית (והפרוצדורה הרי היא ה"מגנה כרטא" של הנאשם – כך נקבע לא פעם בפסקי הדין).

יתרה מכך, הרשעתו של אולמרט במשפט מתבססת בעיקר – לא על ראיות ישירות, אלא על ראיות נסיבתיות שמטבע הדברים נתונות לשיקולי סבירות של השופט היושב בדין.

ובכלל, אם נעלעל בהיסטוריה של שרי ממשלה שהועמדו בעבר לדין פלילי נמצא שבית המשפט עצמו יצר נוהג לשפוט שרי ממשלה בהרכב שלושה – אפילו כאשר הם עומדים לדין בבית משפט השלום (ראו מקרה אביגדור ליברמן לאחרונה), וגם אם לא נשקף להם עונש מאסר.

חוסר האיזון המשווע בין העובדה ששופט יחיד שלח את אולמרט לכלא לעובדה שחמישה שופטים בבית המשפט העליון עומדים לברר את עניינו בערעור – חוסר איזון זה מחייב עיכוב כניסתו לבית הסוהר עד הכרעה בערעור.

אבל יותר מכך – אין להיתמם: לעובדה שנאשם יושב בכלא בתקופת המשפט (או הערעור) יש השפעה רבה על התוצאה הסופית – זיכוי או הרשעה. משפט אינו מתמטיקה – בוודאי כשהמדובר בראיות נסיבתיות הכפופות לשיקולי סבירות.
כאשר נאשם (או מערער) יושב בכלא בזמן בירור עניינו יש בכך להוות גורם מרתיע בהחלטה לזכותו – בוודאי במקרים גבוליים. שהרי הציבור הרחב יתקשה לעכל מצב שבו אדם ישב בכלא על לא עוול בכפו וכו' וכו'. החלטה לזכות נאשם היושב בכלא – יש בה לפגוע ביוקרת מערכת המשפט בכללותה בעיני הציבור הרחב, וזו עובדה הנלקחת בחשבון על ידי שופטים באשר הם – גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

ואם מכניסים לכלא ראש ממשלה לשעבר בטרם הסתיים הבירור בעניינו – הסיכוי לזכותו בסופו של דבר הוא פחות מתיאורטי – במיוחד כשהוא כבר הורשע.

כללו של דבר, חלק נכבד בשיקולי התביעה לאסור את אולמרט בעוד הערעור מתנהל – אינו אלא מאמץ לשפר הסיכוי להותיר על כנה את הרשעתו בבית המשפט המחוזי.

לעניות דעתי, האינטרס הציבורי מחייב, שאם מערכת המשפט מחליטה לשלוח לכלא שר בממשלה – מכל שכן ראש הממשלה – חייב הדבר להיקבע ע"י הרכב של שלושה שופטים לפחות.

השופט רוזן בשבתו כבית דין שדה

האם כבוד השופט דוד רוזן שמע אי פעם על הליך הוגן?

האם הוא שמע על זכויות נאשם?

דומה שהחיזיון הצפון קוריאני שהתנהל אצל כבוד השופט בהליך גזר הדין של שולה זקן יש בו כדי להבהיל ממש ולהדאיג כל מי שעדיין מאמין שבית משפט שואף להוציא את הצדק לאור.

זה לא ששולה זקן החליטה לנצל את זכות המילה האחרונה לפני גזירת הדין כדי לסגור חשבון עם אולמרט.

זה השופט רוזן בכבודו ובעצמו שהחליט לנצל את המעמד כדי לחקור את זקן כדי לשאוב ממנה עוד ועוד פרטים על מעשי העבריינות של אולמרט.

וכל זאת כשאולמרט עצמו, או לפחות מי מפרקליטיו, אינו נוכח באולם, וכך נשללת ממנו זכות התגובה – שלא לדבר על הזכות לחקירה נגדית כדי לנסות ולהפריך את דברי העדות של זקן.

אבל לא רק זאת: מעבר למימצאים שהתקבלו מפיה של זקן בחקירתה אצל השופט – קיבל השופט לעיון תמלילי שיחות הנוגעים אף הם למעשים עברייניים של אולמרט, ושוב: מבלי שניתנה לאולמרט אפשרות להתמודד בבית המשפט עם החומרים הללו.

כי השופט רוזן, במהלך מתחכם משהו, השתמש בחומרים הללו לא רק בעניינה של שולה זקן, אלא גם, אולי בעיקר, כדי לצקת עוד מלט ובטון אל תוך פסק הדין שכבר נתן קודם לכן בעניינו של אולמרט, וזאת בידיעה ברורה שהתיק יגיע לבחינה בבית המשפט העליון.

ובמילים אחרות: השופט רוזן מתכתב עם בית המשפט העליון באמצעות פסק הדין הפורמלי שנתן בעניינו של אולמרט, וכן באמצעות "חומרי שכנוע" נוספים ומאוחרים שכובשים את כותרות העיתונים ועתידים בבוא היום לרחף בחלל בית המשפט העליון.

במה דברים אמורים:

בזווית האחת של פיו אומר השופט בגזר הדין של שולה זקן שהוא לא היה זקוק לחומרים הנוספים והמאוחרים הללו כדי להרשיע את אולמרט, ואולם באותו הבל פה ממש משדרג השופט את מעמדו של פסק הדין ומספר לנו שהחמרים הללו הם כדבריו "תוספת ראייתית" ו"תוספת ממשית" לראיות שעליהן הסתמך כדי להרשיע את אולמרט.

ומדגיש השופט וקובע באותו עניין כי: "יש בראיות שהמציאה (שולה זקן) לחוקרי המשטרה ולנציגי המאשימה כדי לעגן עוד את התשתית הראייתית שהובילה להרשעתו של נאשם 8 (אולמרט) בקבלת שוחד על סך 61 אלף ₪".

עינינו הרואות: השופט רוזן מרפד ומדפן את פסק הדין של עצמו בראיות ובחומרים מאוחרים – חומרים שלאולמרט לא ניתנה הזדמנות להתמודד איתם בבית המשפט.

וכל זאת לקול מצהלות אספסוף ועיתונאים בחצי גרוש שמינו עצמם לשומרי החומות של האמת והצדק ואינם מבינים שאפילו לבוגדים של ממש מגיע הליך הוגן.

דנציגר הכפיל את סיכויי הזיכוי של קצב

אילו היה משה קצב יושב במאסר במהלך ערעורו – סיכוייו לצאת זכאי היו עומדים על אחוז אחד בודד.

ועתה, משנקבע שקצב ימשיך להתהלך חופשי במהלך הערעור – הוכפלו סיכויי הזיכוי שלו, והם עומדים עכשיו על שני אחוזים שלמים.

זהו, אם כן, מירווח התקווה והאופטימיות של נשיא המדינה לשעבר.

שכן גם קצב יודע שקיימים תשעים ושמונה אחוזים, שהשמחה הרגעית הזו שהוא זכה לה מידי השופט דנציגר תתחלף בבוא היום במדים כתומים ובשקשוק בריחים.

וכל זאת לאו דווקא מסיבות משפטיות טהורות.

כי במצב העניינים הנוכחי – גם אם יחלחל הספק אל בין השורות של פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי – לא יהיה זה מעשי להניח שבית המשפט העליון מסוגל לבטל את ההרשעה.

כי לבית המשפט העליון פשוט אין מספיק כוח ציבורי לבצע מהפך שכזה.

ראשית, כי הציבור הרחב לא יבין את המהפך.

שנית, כי התקשורת והמשה נגבים למיניהם יהפכו אז את חיי השופטים לגיהינום.

שלישית, כי משה קצב יוכל לנופף אז בטענה שפרשת דרייפוס היתה בסך הכל קדימון חיוור לפרשה שלו.

וכך, נזכה מבית המשפט העליון לפסק דין מלומד ומנומק שידחה את הערעור, ויאפשר לנו להתפנות סוף סוף לפרשה הבאה.

—————————————————

שחר גרינשפן – הפרקליטות כן יכולה לערער

פרקליט המדינה משה לדור שיגר מכתב תשובה להוריה של שחר גרינשפן והודיע להם שהוא לא יכול לערער על העונש הקל שגזר בית המשפט על הנהג השיכור שפגע בילדתם, פצע אותה קשה והותיר אותה משותקת.

אומר לדור במכתבו אל ההורים: "הגם שברור לנו כבר עתה כי הסדר הטיעון היה שגוי ביותר, על-פי הדין כיום אין זה אפשרי לצערי להגיש ערעור על גזר הדין".

האם צדק לדור כשהשיב את פני הוריה של שחר גרינשפן ריקם?  מיד נראה.

לפני שש שנים ניתן בבית המשפט העליון, בדיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, פסק דין מקיף ויסודי, שדן בסוגיית הסדר טיעון בהליך ערעור (דנ"פ 1187/03 – מדינת ישראל נ' אופיר פרץ).
פסק הדין העיקרי ניתן ע"י השופטת (כיום הנשיאה) דורית ביניש.

אכן, פסק הדין הנ"ל עוסק בסוגייה שונה בהיבט אחד מזו של המקרה של שחר גרינשפן – באשר, להבדיל ממקרה גרינשפן, שם המדובר בעמדת הפרקליטות בערעור במקרה שבית המשפט של הערכאה הראשונה אינו מכבד את הסדר הטיעון לעניין העונש ומטיל על הנאשם עונש כבד יותר מזה שהוסכם עליו, ואז הנאשם המורשע מערער על העונש.
השופטת ביניש קובעת שם את אמות המידה והשיקולים השונים שלפיהם על הפרקליטות לנהוג בערעור – אם לדבוק בעמדתה בערכאה הראשונה או לזנוח את עמדתה לאור פסק הדין של הערכאה הראשונה שדחה את ההסדר – הכל על פי מה שבית המשפט מכנה "מבחן האיזון" כמפורט באותו פסק הדין.

ואולם, בסע' 27 לפסק הדין הנ"ל, בפרק העוסק במשפט משווה, מביאה השופטת ביניש פסק דין קנדי (בעניין Roy), העוסק אף הוא בהסדר טיעון, ושם המדובר במקרה שבו לא הנאשם, אלא דווקא הפרקליטות היא זו שמערערת על פסק הדין של הערכאה הראשונה – מה שבהחלט רלוונטי למקרה של שחר גרינשפן.

השופטת ביניש מצטטת בפסק דינה קטע מפסק הדין הקנדי הנ"ל ומיד בהמשך מפרשת את הדברים כך:

"על פי פסק דין Roy, צריכים להתקיים נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק חזרה של התביעה בערעור מעמדתה בערכאה הדיונית ונימוקים כאלה מתקיימים בעיקר בשלושה מצבים: כאשר גזר הדין שהוטל היה בלתי חוקי; כאשר פרקליט התביעה הוטעה; ובמקרה שבו ההסדרים המשפטיים המקובלים נדחים בשל העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם. במקרים כאלה אינטרס הציבור גובר על החובה שלא להפר את ההסדר שהושג עם הנאשם. הלכה זו אומצה גם בדו"ח הועדה הקנדית שבחנה את נושא הסדרי הטיעון… מההנחיות עולה כי התביעה יכולה אמנם לשנות מעמדתה בערעור ואף לערער על גזר הדין תוך סטיה מההסדר אך זאת, רק אם מתקיימות נסיבות חריגות ביותר ובכל מקרה, שינוי גישה מעין זה צריך לעבור אישור בדרגים הגבוהים של התביעה. ניתן, איפוא, לראות שבקנדה נקבע כלל דומה באופן עקרוני לעמדה שהצגנו, לפיו התביעה אינה מנועה מלחזור בה בערכאת הערעור מהסדר טיעון שערכה בערכאה הדיונית אולם יכולתה לעשות כן היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בהם העמדה המקורית שהציגה התביעה עומדת בסתירה חמורה לאינטרס הציבורי.".

עד כאן הציטוט מדבריה של השופטת ביניש.

עיננו הרואות: המצב השלישי לעיל מדבר על כך, שיש ואינטרס הציבור מחייב את הפרקליטות להפר הסדר טיעון שהושג עם הנאשם ואף לערער ביוזמתה על גזר הדין, וכל זאת – במקרה של "העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם" – כאמור בדבריה של השופטת ביניש.

אם נתבונן גם בסיפת הדברים הללו שהביאה השופטת ביניש, נבחין על נקלה בכך שהשופטת מדגישה את הדמיון העקרוני בין הדין הקנדי והדין הישראלי בהקשר להסדרי טיעון – דמיון שמאפשר, כך נראים הדברים, שגם הפרקליטות אצלנו תוכל, במקרים חריגים, לחזור בה ממה שהוסכם עליו בינה לבין הנאשם, ולערער מצידה היא על גזר הדין של הערכאה הראשונה – אם אינטרס הציבור מחייב זאת.

לסיכום:
נראה שעל פרקליט המדינה לשקול שוב בכובד ראש את האפשרות לערער על פסק הדין – תוך מתן משקל ראוי לדבריה של השופטת ביניש כפי שהובאו לעיל, ובמיוחד בשים לב לעובדה שפרקליט המדינה עצמו אומר במכתבו להוריה של שחר גרינשפן, ש"הסדר הטיעון היה שגוי ביותר".

היה ופרקליט המדינה יימנע מלעשות כן – על משפחתה של שחר גרינשפן לעתור נגדו לבג"צ.

—————————————————–

אברי גלעד ומלחמתו בשלטי החוצות

אם היה מישהו זקוק לדוגמה כיצד ניתן לנצל את בית המשפט ולרתום אותו להרתעה ולהשתקה של מאבק ציבורי – הוא קיבל את הדוגמה הזו בדמות מערכה משפטית שמנהלות חברות שלטי חוצות נגד אברי גלעד.

אברי גלעד היה מהפעילים הבולטים במאבק הציבורי נגד הצבת שלטי פרסום בנתיבי איילון.

חברות שלטי הפרסום, שראו עצמן נפגעות כלכלית כתוצאה מהמאבק, החליטו לפתוח במלחמת חורמה נגד אברי גלעד אישית. הן הגישו נגדו תביעת לשון הרע בסכום של מיליונים בגין התבטאויותיו במסגרת המאבק שניהל.

אלא שבמסגרת התביעה טוענות החברות גם כי אברי גלעד נאבק בשלטי החוצות משום שהוא רואה בפרסום החוצות באיילון גורם מתחרה, שכן הוא עצמו מופיע בפרסומות בטלוויזיה ובעיתונות, ולמעשה מרוויח ישירות מהסרת שלטי החוצות, כי כך יגדל נתח הפרסום שלו אישית ברדיו ובטלוויזיה.

במילים אחרות, החברות טוענות שאברי גלעד בא אל המאבק הציבורי הזה בידיים לא נקיות – כיוון שיש לו אינטרס כלכלי אישי בהסרת שלטי החוצות.

ועכשיו, אברי גלעד נדרש להראות שאין לו אחות: הוא נדרש להמציא לבית המשפט את ההסכמים האישים שלו עם גורמי פירסום שונים שעמהם הוא עובד.

החלטתו של בית המשפט לחייב את אברי גלעד להמציא את ההסכמים מוטעית ומדאיגה:

היא מוטעית כיוון שדרישת התובעים להמציא את ההסכמים הנ"ל צועקת וזועקת מכל הקירות ניצול לרעה של הליכי המשפט, ואסור היה לו לבית המשפט לתת יד לדרישה הצינית הזו.

והיא מדאיגה, כיוון שיש בה להרתיע – לא רק את אברי גלעד, אלא גם אנשים אחרים שחשים צורך לצאת למאבקים ציבוריים.

כי מול אברי גלעד ודומיו המנהלים מאבקים ציבוריים עומדים לא פעם טייקונים למיניהם וחברות עתירות ממון, שרואות בניהול מערכות משפטיות חלק בלתי נפרד של המודל העסקי שלהן, ומשכך – החלטתן לשפוך מיליונים במאבקים משפטיים היא עוד שורה במאזנן הכספי.

בית המשפט, שבתוך עמו הוא אמור לשבת, היה חייב לראות את התמונה הכוללת הזו, ולתת דעתו גם להשלכות הציבוריות של ההחלטה לחייב את אברי גלעד למלא אחר הדרישה המופרכת והצינית של החברות להמציא לידיהן את ההסכמים האישיים שלו.     

——————————————————-

 

קצב הגיש את ראשו לשופטים

משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.

מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.

הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. 

אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.

שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.

לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.

במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?

צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה –  לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.

ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.

אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.

אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.

אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.

כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.

שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.

וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:

"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".

זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול?  הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.

ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.

אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.

———————————————————

 

לזכות את סאבר קאשור

סאבר קאשור, שהורשע באונס במסגרת עיסקת טיעון ונדון לשנה וחצי מאסר, מערער לבית המשפט העליון.

הפרקליטות, שאמורה להתמודד עם הערעור, נאחזת בכל כוחה בטענה שיש לדחות את הערעור, וזאת כיוון שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במסגרת עיסקת טיעון שנחתמה עם קאשור.

פרקליטות סבירה והוגנת היתה מטיבה לעשות אילו באה בדברים עם קאשור, ובהסכמה משותפת עמו היתה מבטלת את עיסקת הטיעון ומביאה לזיכויו.

כי העיסקה שנחתמה בין הצדדים היא עיסקה מפוקפקת ואף מדיפה ריח רע.

העובדה שאדם חותם על עיסקת טיעון – עובדה זו, כשלעצמה, עדיין אינה מספיקה להרשיעו. צריך גם שכתב האישום המוסכם במסגרת העיסקה יגלה אשמה.

ברשימה קודמת ראינו שבית המשפט המחוזי, שהרשיע את קאשור במסגרת העיסקה, עשה כן בלא שיבחן את עובדות כתב האישום במשקפי האדם הסביר – כלומר במשקפיו של בית המשפט עצמו – כפי שהיה עליו לעשות על פי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.

וכך, בית המשפט קבע שהיה אונס כיוון שיחסי המין "אמנם בוצעו בהסכמתה, אלא שזו הושגה במרמה, בהסתמכה על מצג-שווא", וכי "אלמלא סברה כי הנאשם רווק יהודי המעוניין בקשר רומנטי משמעותי, לא הייתה משתפת עמו פעולה".

הנה כי כן, בית המשפט לא הביע את עמדתו הוא באשר לסבירות העובדות הנ"ל.

נניח מקרה שבו היה מעורב גבר יהודי, ובחורה היתה טוענת שהיא הסכימה לשכב עם אותו יהודי כיוון שהלה הציג עצמו ממוצא עדתי מסויים, ולאחר מעשה התברר שהוא ממוצא עדתי אחר. ובכן, האם גם אז בית המשפט היה מרשיע את הגבר באונס משום שזה רימה את הבחורה באשר למוצאו העדתי? ברור שלא.

ולמה ברור שלא? כיוון שאז בית המשפט היה כבר מבין בכוחות עצמו שהדבר לא סביר – הן כשלעצמו והן מטעמים של מדיניות משפטית.

אבל יותר מכך וזה העניין כאן: מן הידועות היא שאת סבירות העניין יש לבחון על רקע הנסיבות הספציפיות של המקרה הקונקרטי המסויים הזה.

ומה שארע במקרה המסויים הזה הוא שיחסי המין בין הערבי והיהודיה התרחשו בחדר מדרגות – דקות ספורות בלבד לאחר שהשניים הכירו זה את זו.

וכדי כך אחזה בשניים התשוקה עד שהמשחק המקדים ביניהם החל בלהט כבר בהיותם בתוך המעלית שהובילה אותם אל גרם המדרגות של הקומה העליונה.

בנסיבות אלה – הייתכן שבית המשפט יבלע כפשוטה את הטענה שהיה כאן חיפוש אחר "קשר רומנטי משמעותי"?

הרי סביר בהחלט להניח גם, שאותו "קשר רומנטי" לא היה אלא מס שפתיים נוח לשני הצדדים, במיוחד נוח לבחורה, כדי שלא להיראות – גם לא בעיני עצמה – כזנזונת שאך זה עתה הכירה גבר וכבר מיהרה אתו אל חדר המדרגות הסמוך. במילים אחרות, סביר להניח שאותו "קשר רומנטי" לא היה אלא קולב נוח לשני הצדדים – מעין שקר מוסכם – כדי לתלות עליו את הסטוץ המזדמן והמהיר שחשקו בו.

ובאחת – היה על בית המשפט לבחון לעומק את משמעות העובדה, שיחסי המין בין השניים התקיימו תוך דקות ספורות מעת שהשניים הכירו זה את זו. העובדה הזו – קיום יחסי מין בהסכמה תוך דקות – משמעותית עד כדי כך, שבכוחה להעמיד באור שונה לחלוטין את טענת הבחורה באשר למצג של רצון בקשר רומנטי שהוצג כלפיה על ידי קאשור.

אלא מה? הרושם המתעורר כאן הוא ששופטיו של קאשור, שבתוך עמם אמורים הם לשבת, כבר שכחו לשון עגבים, ושקרים מוסכמים ונוחים שלא פעם מרפדים את יצועם של בני זוג.

————————————————————