Category Archives: ביקורת פסקי דין

היסוד הנפשי של נבות תל צור

למקרא פסק הדין של בית המשפט העליון שאישר את סגירת התיק הפלילי נגד עו"ד נבות תל צור, אפשר להעריך שבית המשפט לא ממש מאוהב בפסק הדין הזה שיצא מתחת ידיו (בכל מקרה – ברכות לעו"ד תל צור על שנחלץ מן המיצר).

בית המשפט מצא שלא להתערב בהערכת הפרקליטות שקיימת בעייה עם הוכחת היסוד הנפשי במעשיו של תל צור.

בית המשפט מביא את עמדת הפרקליטות בעניין זה ואומר כך:

"פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור…אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה"

עד כאן הציטוט מפסק הדין.

בהנחה שזהו אכן המצב העובדתי, כלומר שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה ככזו המותנית בתמורה מצד שולה זקן וכו' וכו', נשאלת השאלה אם הפרקליטות לא היתה אמורה, בנסיבות העניין, להיזקק לחזקת היסוד הנפשי.

אומר בעניין זה בית המשפט העליון במשפט אחר (ע"פ 10477/08):

"לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. יפה לענייננו חזקת המודעות לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו"

ולענייננו, השאלה הרלוונטית היא מה התוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מכך שמציעים לשולה זקן סיוע כספי מצד אולמרט בנסיבות שהיא נמצאת בהן. הייתכן, מנקודת ראותה של שולה זקן, שאולמרט מציע לה סתם מתנה מבלי לצפות ממנה לתמורה כלשהי? האם העדר תמורה מצד שולה זקן היא התוצאה הטבעית בנסיבות העניין?

במילים אחרות, החזקה הנ"ל יונקת את מהותה מהתוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מהצעת הסיוע הכספי. אם התוצאה הטבעית, מנקודת ראותו והבנתו של המקבל, היא שהסיוע ניתן לו לשם שמים ללא צפייה לתמורה מצידו, כי אז החזקה הזו מנקה את היסוד הנפשי שבהתנהגותו של הנותן.
ולעומת זאת, אם התוצאה הטבעית היא שהמקבל מבין שמצפים ממנו לתמורה, ובמקרה של שולה זקן אם היא הבינה שבתמורה לסיוע הכספי מצפים ממנה  שהיא  "תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה" – או אז החזקה הנ"ל מכתימה בפלילים את היסוד הנפשי שבהתנהגות המציע.

בשורה התחתונה – גם אם לא ניתן להוכיח שנבות תל צור היה מודע בפועל לכך ששולה זקן הבינה שמצפים ממנה לתמורה – הנה באה חזקת היסוד הנפשי וקובעת שאם התוצאה הטבעית של הצעת הסיוע הכספי היא הבנתה של שולה זקן שמצפים ממנה לתמורה – אם זו התוצאה הטבעית כי אז קמה החזקה של יסוד נפשי פלילי אצל המציע.

 

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח – אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת.

ואם פחדתי ממשהו – היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאד לחייו של הדוקר – פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור.

"אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך.

כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה.

אומר אחד משופטי ההרכב:

"האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים…"

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר?

לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר – קיים או לא – בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

סרנה הפסיד הרבה יותר ממאה אלף

כשמישהו מספר לך סיפור שנראה על פניו הזוי, הנטייה הראשונה שלך היא להסיק שהמספר הוא אדם תמהוני.

וזה בדיוק מה שקרה ליגאל סרנה.

וכדי שלא נחשוב שהוא תמהוני הוא הקפיד לציין ולהדגיש שהסיפור אמיתי.

ועכשיו הוא לא רק תמהוני אלא גם קצת טמבל.

סרנה חשב שבאמצעות כמה קלישאות חבוטות על חופש הביטוי, הסיפור ההזוי שלו יוכל להידחק איכשהו אל מתחת לכנפיו של חופש הביטוי המקודש הזה.

אבל בית המשפט סרב לעבור לדום.

סרנה מבקש גם לשכנע אותנו שאנשי יחידת האבטחה של נתניהו מצופפים את השורות כדי לחסום את דרכה של האמת אל האור. אני מכיר כמה יושבי קרנות ומחשבי קונספירציות שממליחים את הסלט שלהם עם הקשקוש הזה.

ועכשיו, כמו אותו לוחם יפני שמתרוצץ עדיין ביערות כי לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, סרנה מספר לנו שהוא הולך לערעור.

איפה החברים של סרנה כשצריך אותם?

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

העוול שנגרם לשרה נתניהו

רשם בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט כאמל אבו קאעוד, חוסם את דרכה של שרה נתניהו לערער על פסק הדין שניתן בעניינו של מני נפתלי, ומנמק זאת בין היתר בכך, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין לחובתה של שרה נתניהו אינם חמורים כדי כך שיצדיקו מתן אפשרות לערער על פסק הדין מצד הגב' נתניהו, שכידוע לא היתה צד להליך בערכאה הראשונה.

במילים אחרות, המחסום להגשת הערעור איננו טכני פרוצדוראלי, אלא מחסום הנתון לקביעה ערכית של השופט, ואילו היה השופט קובע שהממצאים כנגד שרה נתניהו נמצאים בדרגת חומרה גבוהה יותר – לא מן הנמנע שהיה בכך להכריע את הכף לטובת מתן רשות לערער.

יתרה מכך, מדברי כבוד הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, עולה (במקרה אחר) שייתכנו מצבים שהטענות הנטענות כנגד מי שאינו צד להליך הן "כה קשות" – עד שיש בכך לחייב את השופט להפעיל את סמכותו החוקית וליזום מצידו הוא את צירופו של אותו אדם להליך.

למקרא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי קשה להימלט מהתחושה שחלק נכבד מהמעשים הנטענים כלפי שרה נתניהו מטילים צל כבד על כושר השיפוט שלה, שלא לומר על שפיותה ממש.

והצל הכבד הזה על אישיותה של שרה נתניהו מוטל כאמור – לא ע"י התקשורת אלא על ידי שופט בפסק דין.

כך למשל, וזו רק דוגמה אחת, האם כבוד השופטת פרוז'ינין, שכתבה וניסחה את פסק הדין בערכאה הראשונה, באמת סבורה שדרישה כלפי העובדים שיחליפו בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה, או טענות לעובדים שהם אינם סטריליים – האם השופטת באמת סבורה שהדרישות הללו מצד גב' נתניהו באות ממקום של העסקה פוגענית גרידא? האם זה העניין כאן? העסקה פוגענית?

אבל כבוד הרשם, שחסם את דרכה של שרה נתניהו לבית הדין הארצי, לא הבחין מן הסתם ולא ראה את פניה המרוטשים – שעה שהיא באה אליו להתחנן על זכותה.

יש משהו בדבריו של עו"ד יוסי כהן

אתה קורא את שני פסקי הדין של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין בעניינם של מני נפתלי וגיא אליהו ותוהה אם שרה נתניהו היא הסוס המתאים לרכוב עליו כדי לבשר לנו הלכות בעניין העסקה פוגענית.

השופטת מספרת לנו על אשה שבאה לעובדיה בטענות שהם אינם סטריליים ודורשת מהם להחליף בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה.

ומוסיפה השופטת ומספרת על מקרה שבו דורשת שרה נתניהו מעובדיה לפנות את שולחן האוכל ולערוך אותו מחדש (מטעמי ניקיון כמובן –  חשש שנשר עליו אבק) אלא שהבן אבנר מעיר לאמו שאין בכך צורך, ואז – מושכת גב' נתניהו את המפה ומשליכה את הכלים ודורשת מהעובדים לאסוף הכל ולערוך השולחן מחדש תוך חמש דקות.

ועוד מספרת השופטת על מקרים שבהם דורשת נתניהו מאחד מעובדיה לחזור בלילה אל מעון ראש הממשלה כדי לומר לה לילה טוב ולהביא לה מרק.

ונסתפק באלה.

ובכן, האם מדובר כאן בהעסקה פוגענית?

כמובן שכן, אבל זאת רק לכאורה.

כי ההתנהגות הזו שהשופטת מייחסת לשרה נתניהו היא בלתי שפיטה.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.