Category Archives: ביקורת פסקי דין

סרנה הפסיד הרבה יותר ממאה אלף

כשמישהו מספר לך סיפור שנראה על פניו הזוי, הנטייה הראשונה שלך היא להסיק שהמספר הוא אדם תמהוני.

וזה בדיוק מה שקרה ליגאל סרנה.

וכדי שלא נחשוב שהוא תמהוני הוא הקפיד לציין ולהדגיש שהסיפור אמיתי.

ועכשיו הוא לא רק תמהוני אלא גם קצת טמבל.

סרנה חשב שבאמצעות כמה קלישאות חבוטות על חופש הביטוי, הסיפור ההזוי שלו יוכל להידחק איכשהו אל מתחת לכנפיו של חופש הביטוי המקודש הזה.

אבל בית המשפט סרב לעבור לדום.

סרנה מבקש גם לשכנע אותנו שאנשי יחידת האבטחה של נתניהו מצופפים את השורות כדי לחסום את דרכה של האמת אל האור. אני מכיר כמה יושבי קרנות ומחשבי קונספירציות שממליחים את הסלט שלהם עם הקשקוש הזה.

ועכשיו, כמו אותו לוחם יפני שמתרוצץ עדיין ביערות כי לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, סרנה מספר לנו שהוא הולך לערעור.

איפה החברים של סרנה כשצריך אותם?

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

העוול שנגרם לשרה נתניהו

רשם בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט כאמל אבו קאעוד, חוסם את דרכה של שרה נתניהו לערער על פסק הדין שניתן בעניינו של מני נפתלי, ומנמק זאת בין היתר בכך, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין לחובתה של שרה נתניהו אינם חמורים כדי כך שיצדיקו מתן אפשרות לערער על פסק הדין מצד הגב' נתניהו, שכידוע לא היתה צד להליך בערכאה הראשונה.

במילים אחרות, המחסום להגשת הערעור איננו טכני פרוצדוראלי, אלא מחסום הנתון לקביעה ערכית של השופט, ואילו היה השופט קובע שהממצאים כנגד שרה נתניהו נמצאים בדרגת חומרה גבוהה יותר – לא מן הנמנע שהיה בכך להכריע את הכף לטובת מתן רשות לערער.

יתרה מכך, מדברי כבוד הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, עולה (במקרה אחר) שייתכנו מצבים שהטענות הנטענות כנגד מי שאינו צד להליך הן "כה קשות" – עד שיש בכך לחייב את השופט להפעיל את סמכותו החוקית וליזום מצידו הוא את צירופו של אותו אדם להליך.

למקרא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי קשה להימלט מהתחושה שחלק נכבד מהמעשים הנטענים כלפי שרה נתניהו מטילים צל כבד על כושר השיפוט שלה, שלא לומר על שפיותה ממש.

והצל הכבד הזה על אישיותה של שרה נתניהו מוטל כאמור – לא ע"י התקשורת אלא על ידי שופט בפסק דין.

כך למשל, וזו רק דוגמה אחת, האם כבוד השופטת פרוז'ינין, שכתבה וניסחה את פסק הדין בערכאה הראשונה, באמת סבורה שדרישה כלפי העובדים שיחליפו בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה, או טענות לעובדים שהם אינם סטריליים – האם השופטת באמת סבורה שהדרישות הללו מצד גב' נתניהו באות ממקום של העסקה פוגענית גרידא? האם זה העניין כאן? העסקה פוגענית?

אבל כבוד הרשם, שחסם את דרכה של שרה נתניהו לבית הדין הארצי, לא הבחין מן הסתם ולא ראה את פניה המרוטשים – שעה שהיא באה אליו להתחנן על זכותה.

יש משהו בדבריו של עו"ד יוסי כהן

אתה קורא את שני פסקי הדין של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין בעניינם של מני נפתלי וגיא אליהו ותוהה אם שרה נתניהו היא הסוס המתאים לרכוב עליו כדי לבשר לנו הלכות בעניין העסקה פוגענית.

השופטת מספרת לנו על אשה שבאה לעובדיה בטענות שהם אינם סטריליים ודורשת מהם להחליף בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה.

ומוסיפה השופטת ומספרת על מקרה שבו דורשת שרה נתניהו מעובדיה לפנות את שולחן האוכל ולערוך אותו מחדש (מטעמי ניקיון כמובן –  חשש שנשר עליו אבק) אלא שהבן אבנר מעיר לאמו שאין בכך צורך, ואז – מושכת גב' נתניהו את המפה ומשליכה את הכלים ודורשת מהעובדים לאסוף הכל ולערוך השולחן מחדש תוך חמש דקות.

ועוד מספרת השופטת על מקרים שבהם דורשת נתניהו מאחד מעובדיה לחזור בלילה אל מעון ראש הממשלה כדי לומר לה לילה טוב ולהביא לה מרק.

ונסתפק באלה.

ובכן, האם מדובר כאן בהעסקה פוגענית?

כמובן שכן, אבל זאת רק לכאורה.

כי ההתנהגות הזו שהשופטת מייחסת לשרה נתניהו היא בלתי שפיטה.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

ההשפלה של האלוף אורי שגיא

לפני כחמש שנים הובא במהדורת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה סרטון קצר שבו נראה האלוף (במיל) אורי שגיא מתפרץ בזעם בתוך המזכירות של מושב מגוריו, כפר ביאליק, וזאת על רקע סכסוך ארוך שנים שקיים בינו לבין מזכירות המושב.

במהלך הארוע פנה שגיא אל המזכירה באלו המילים: "ריקי, זה יגמר רע גם לך".

בעקבות דבריו אלה הוגש כנגד אורי שגיא כתב אישום בגין עבירת איומים.

השופט מחמד עלי זיכה לאחרונה את האלוף וקבע כי: "המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

לא ניכנס כאן לפרטי הנימוקים המשפטיים של הזיכוי, אלא לאופן הלא ממש מחמיא – כדי השפלה עצמית ממש – שבו תאר האלוף שגיא עצמו את מצבו ואת תחושותיו בתוך הסיטואציה.

ההשפלה העצמית הזו מעוררת את השאלה עד כמה מוכן אדם – מכל שכן אלוף – למחול על כבודו, וכמעט לבזות עצמו, כדי לזכות באהדת השופט למצבו.
במילים אחרות, האם ראוי הדבר, שאדם במעמדו של האלוף אורי שגיא ינקב ככברה את האגו והדימוי שלו בנסיבות המשפט שאליו הוא נקלע?

להלן בהקשר זה ציטוט מהדברים שאמר האלוף בעדותו בבית המשפט – הדברים מתייחסים לטענותיו של שגיא על כך שהמזכירות מנעה ממנו לעיין בפרוטוקולים של דיונים – להלן דבריו מעל דוכן העדים:

"…לאיזה מצב אנחנו מגיעים, אני פה כמו ילד נזוף מתחנן על זכות המוקנית לי, משחקים איתי בלך ושוב ולא מוכנים לדבר איתי…"

"…אני עם כל הרקע והניסיון והשנים צריך להרגיש משוטה, מבוזה, מבוייש ולא זוכה לא רק למה שהחוק מקנה לי אלא גם ליחס אלמנטרי של בני אדם…"

עד כאן ציטוט הדברים.

אודה ולא אבוש: אני עצמי חש מבוכה בשביל האלוף שגיא על שכך הוא מצא לנכון לתאר את מצבו.

כלומר, גם אם האלוף אכן תאר את תחושותיו נכונה – האם לא עדיף היה, מבחינת גאוותו, תדמיתו וכבודו העצמי, שיכבוש את תחושותיו אלה עמוק בתוך קרביו?  האם לא חשוב היה לאלוף שגיא לרדת מעל דוכן העדים כגנרל לכל דבר כשהוא זקוף וסנטרו מורם?

חומר למחשבה.

החסינות המוחלטת של מני נפתלי

סביר להניח שפרקליטיו של מני נפתלי הבהירו לו שיש לו חסינות מוחלטת מתביעת לשון הרע בתביעה שהוא מנהל כיום בבית הדין לעבודה.

במילים אחרות, האיש יכול לספר בבית המשפט בדותות ככל העולה בדעתו ולהכפיש את זולתו עד כמה שהדמיון הפרוע יוביל אותו, וכל מה שיאמר – לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע כנגדו.

ויתרה מכך, יכול אדם להכפיש את זולתו בכתב, כיד הדמיון הטובה עליו, גם לפני תחילת המשפט, והדברים לא ישמשו עילה לתביעת לשון הרע כנגדו – אם יתברר שהדברים נכתבו כהכנה למשפט (גם אם בסופו של דבר לא יתקיים משפט).

וכל כך למה? בשל עמדתו כיום של בית המשפט העליון, שמסביר כי: "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (דברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ב-רע"א  1104/07)

במילים אחרות, על פי גישת בית המשפט העליון, יכול אדם – אם להיזקק לדוגמה שוביניסטית – להגיש תביעה על סך מאה שקל נגד אישה בטענה שהיא שרטה את מכוניתו תוך כדי חיפוש חנייה בחניון, ואז, בבית המשפט, יכול אותו אדם לטעון שאותה אשה עוסקת בזמנה הפנוי בזנות, ולא ניתן יהיה לתבוע אותו בלשון הרע – גם אם יתברר שאותו אדם בדה הדברים מלבו.

השופט אליקים רובינשטיין ניסה לסייג את העמדה המוחלטת והנוקשה הנ"ל של בית המשפט העליון, ולאפשר תביעת לשון הרע אם מתברר שדבר השקר נאמר בזדון או ברשעות, אך השופט רובינשטיין נמצא בעניין זה בדעת מיעוט.

בית המשפט העליון גורס, שהעמדה הנוקשה הנ"ל, שאינה מאפשרת בשום אופן להגיש תביעת לשון הרע בשל הכפשות שקריות שנאמרו במשפט – עמדה זו היא פרי פרשנות נכונה של החוק, ואם המחוקק רוצה לשנות החוק – יתכבד ויעשה כן.

לעכב מאסרו של אולמרט

אם היה מישהו זקוק להוכחה שההחלטה לשפוט את אולמרט ע"י שופט מחוזי יחיד היתה טעות, ניתן למצוא אותה בעובדה שלהרכב הערעור בבית המשפט העליון מונו חמישה שופטים בהם הנשיא – במקום שלושה שופטים בתיקים רגילים.

משמע, שגם בית המשפט העליון מכיר בכך שאין המדובר כאן במשפט רגיל.

שיקולי יעילות או כוח אדם שעמדו בבסיס ההחלטה למנות שופט יחיד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היו חייבים לסגת מפני העובדה שבנאשמים נמצא גם ראש הממשלה לשעבר הצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע בדין.

ועוד לא אמרנו דבר על הבעייתיות הרבה שבה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי אצל השופט דוד רוזן בכל הקשור לסגנון ולסטיות מהפרוצדורה הפלילית (והפרוצדורה הרי היא ה"מגנה כרטא" של הנאשם – כך נקבע לא פעם בפסקי הדין).

יתרה מכך, הרשעתו של אולמרט במשפט מתבססת בעיקר – לא על ראיות ישירות, אלא על ראיות נסיבתיות שמטבע הדברים נתונות לשיקולי סבירות של השופט היושב בדין.

ובכלל, אם נעלעל בהיסטוריה של שרי ממשלה שהועמדו בעבר לדין פלילי נמצא שבית המשפט עצמו יצר נוהג לשפוט שרי ממשלה בהרכב שלושה – אפילו כאשר הם עומדים לדין בבית משפט השלום (ראו מקרה אביגדור ליברמן לאחרונה), וגם אם לא נשקף להם עונש מאסר.

חוסר האיזון המשווע בין העובדה ששופט יחיד שלח את אולמרט לכלא לעובדה שחמישה שופטים בבית המשפט העליון עומדים לברר את עניינו בערעור – חוסר איזון זה מחייב עיכוב כניסתו לבית הסוהר עד הכרעה בערעור.

אבל יותר מכך – אין להיתמם: לעובדה שנאשם יושב בכלא בתקופת המשפט (או הערעור) יש השפעה רבה על התוצאה הסופית – זיכוי או הרשעה. משפט אינו מתמטיקה – בוודאי כשהמדובר בראיות נסיבתיות הכפופות לשיקולי סבירות.
כאשר נאשם (או מערער) יושב בכלא בזמן בירור עניינו יש בכך להוות גורם מרתיע בהחלטה לזכותו – בוודאי במקרים גבוליים. שהרי הציבור הרחב יתקשה לעכל מצב שבו אדם ישב בכלא על לא עוול בכפו וכו' וכו'. החלטה לזכות נאשם היושב בכלא – יש בה לפגוע ביוקרת מערכת המשפט בכללותה בעיני הציבור הרחב, וזו עובדה הנלקחת בחשבון על ידי שופטים באשר הם – גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

ואם מכניסים לכלא ראש ממשלה לשעבר בטרם הסתיים הבירור בעניינו – הסיכוי לזכותו בסופו של דבר הוא פחות מתיאורטי – במיוחד כשהוא כבר הורשע.

כללו של דבר, חלק נכבד בשיקולי התביעה לאסור את אולמרט בעוד הערעור מתנהל – אינו אלא מאמץ לשפר הסיכוי להותיר על כנה את הרשעתו בבית המשפט המחוזי.

לעניות דעתי, האינטרס הציבורי מחייב, שאם מערכת המשפט מחליטה לשלוח לכלא שר בממשלה – מכל שכן ראש הממשלה – חייב הדבר להיקבע ע"י הרכב של שלושה שופטים לפחות.