ארכיון מחבר: יוסי דר

עורך דין

העבר החדש של ישראל קסטנר

אתה שומע שכנסת ישראל, בראשותו של יולי אדלשטיין, עומדת לערוך אירוע הנצחה לד"ר ישראל קסטנר, והלב מתפלץ.

יש לי סיבות טובות לחשוב שחייהם של סבי, סבתי, דודיי ודודתי מצד אבי היו ניצלים ממשרפות אושוויץ אלמלא שתק קסטנר ונמנע מלהזהיר את העולים לרכבות המוות.

לא, אין לי טענות אל ח"כ מרב מיכאלי על שהיא מקדישה את חייה למרק את העבר של סבא שלה.

יש לי טענות קשות מאד אל שופט בית המשפט העליון, לימים הנשיא, שמעון אגרנט, שכתב פסק דין של קרוב למאתיים עמודים – כולו מלאכת מחשבת של נערת גומי – כדי להפוך את פסק הדין של השופט המחוזי בנימין הלוי, שקבע שקסטנר מכר את נפשו לשטן.

ובכל זאת, פסק הדין של הלוי התהפך בבית המשפט העליון ברוב מצומק של שלושה שופטים נגד שניים.

ויתרה מכך, כל חמשת שופטי העליון השאירו על כנה את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות כמובן)

אבל אין באלה, ובעוד ים של עובדות חמורות ומרשיעות, כדי להפריע לכנסת ישראל מלירוק בפרצופם של צאצאי הנספים, ולהעלות את קסטנר למעלת צדיקות.

ובכן מר יולי אדלשטיין, מה עוד תהיה מוכן למכור לשטן כדי שירפד את דרכך למשכן הנשיא?

 

נתניהו לא לקח שוחד

כשהתמחיתי בפרקליטות מחוז תל אביב (פמת"א) עשיתי חלק מההתמחות אצל פרקליט המחוז עצמו. ניתנה לי אז ההזדמנות לראות כיצד מתקבלות החלטות בדיני נפשות: "אני לא שופט. שבית המשפט יחליט" נהג פרקליט המחוז לקבוע כשהובא אליו תיק גבולי.

תיק המתנות של נתניהו איננו גבולי; הוא סופר גבולי.

אכן ברור, וכך צריך להיות, שהיועץ המשפטי לממשלה הגביה את הרף של אותו "סיכוי סביר להרשעה" הנדרש לצורך החלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. כל מי שסבור אחרת עשוי מהחומרים שמהם עשוי מני נפתלי.

שישים הפגנות פוליטיות נגד היועץ המשפטי לממשלה אינן אמורות להסיט את מחוגי המצפן והמצפון של מנדלבליט אפילו לא בחלקיק המילימטר.

ואם היועץ חרד לעתידו בבית המשפט העליון, לא ראינו שהעובדה שמני מזוז סגר את תיק האי היווני על אצבעותיה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל – לא ראינו שעובדה זו מנעה מבעדו להגיע שם למעלה
.
ובמקרה נתניהו, כך נראים הדברים, פרקליט המדינה שותף לחיבוטי הקבר של היועץ.

בלא להכיר את הראיות בתיק, דומה שאחד הקשיים נעוץ בעדותו של ארנון מילצ'ן הנתמכת בעדות מזכירתו. במה דברים אמורים:
ארנון מילצ'ן, כך פורסם, טוען שחברותו עם נתניהו היה חשובה לו כדי שיוכל להשפיע עליו בענייני המדינה. אלא שמילצ'ן לא התלהב להעניק לנתניהו את המתנות, והיו אף מקרים שהוא התחמק מכך זמן ארוך עד שהסכים לתיתן. אם יש ממש בטענתו זו של מילצ'ן, שכאמור נתמכת בעדות מזכירתו, כי אז התנהלותו זו חסרה את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בשוחד.

ואם אכן נגיע למסקנה שהתנהלותו של מילצ'ן נעדרת כוונה פלילית, כי אז יש בכך להשליך על  שאלת כוונותיו הפליליות של נתניהו – באשר קיים קשר בין כוונת הנותן וכוונת הלוקח, וכבר פסק בעניין זה בית המשפט העליון כי "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות שלח הלוקח" (ע"פ 1877/99) ולכן תיק השוחד כולו עומד על כרעי תרנגולת.

יישב איפוא היועץ על המדוכה, יכתוב דו"ח מנומק, ינזוף בראש הממשלה ויחייב אותו להחזיר המתנות או את ערכן, והעיקר: יסגור את התיק.

כי היועץ המשפטי – שחקן כדורגל בעברו – יודע וחש בעצמותיו שזה תיק דרדלה.

מה שגידי גוב לא אמר (אבל חשב)

"מי זה הליברמן הזה שיגיד על יונתן גפן עוכר ישראל? מי הוא בכלל? הרי כולם יודעים שהוא מרגל רוסי שמקבל הוראות ישר מפוטין.

אתם זוכרים שפוטין ביקר כאן? אני זוכר. זה היה כמו לפני רגע. האיבט הזה ישב ליד פוטין, שניהם חייכו והחליפו ביניהם חיוכים מרומזים. בשלב מסויים ליברמן העביר לפוטין מתחת לכיסא פתק מקופל. לפי תנועות השפתיים פוטין אמר לו ספסיבה וקרץ לו.

אני יודע בדיוק מה היה בפתק הזה. יש לי קשרים בבזק והם יושבים לאיבט על הקו עשרים וארבע שבע.

אז אתם רוצים לדעת מה היה בפתק? זה היה מתכון סודי לבורשט שמיוצר מסלק כחול מבושל במים כבדים.

באמת, לא צריך להפעיל את הדמיון כדי לראות שליברמן ופוטין דומים אחד לשני כמו שתי טיפות וודקה.

בכלל הרוסים האלה. אתה נתקל במנקה רחובות שמספר לך במבטא רוסי כבד שברוסיה הוא היה מהנדס מכרות, אבל כאן "אין עבדה". ספר לבבושקה שלך שהיית מהנדס מכרות. היית מכסימום מהנדס מים.

והרוסיות, אוי הרוסיות… תגידו את האמת: יש רוסיה שהיא לא זונה? יופטפויומט. אני לא נתקלתי בכזאת.

אז בא הבלאד הזה ליברמן ואומר על יונתן גפן שהוא עוכר ישראל. ואני שואל אתכם: האם זו לא חוצפה שהמרגל הרוסי הזה יקבע לנו מי עוכר ישראל ומי סתם אידיוט?"

עד כאן ציטוטים ממוחו המיקרוסקופי של גידי גוב.

אל תתנצל גידי. אתה לא יכול. הגזענות מרותכת למוח שלך. אתה לא יכול להתנצל שאתה גידי גוב.

 

התרגיל האפל של שרת המשפטים

שרת המשפטים, גב' איילת  שקד לא נחה לרגע – עד שיש פה ושם שכבר מתגעגעים לשר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן.

ועכשיו מתפרסמת יוזמה חדשה של השרה הנכבדה, שבמסגרתה יועברו עתירות של פלסטינים בענייני קרקעות מבג"ץ לבית המשפט המחוזי.

שרת המשפטים מנמקת את היוזמה בכמה סיבות, כולן לכאורה ראויות להישמע – בהן הרצון להקל את העומס על בג"ץ וכו'.

אלא שהשרה איננה מציינת את הסיבה האמיתית העומדת מאחורי היוזמה הזאת ויוזמות דומות לה שמיועדות למעשה לרוקן את בג"ץ מתכלית קיומו.

אומרת שרת המשפטים לעצמה: על שופטי בג"ץ אין לי השפעה. הם נמצאים בתחנה האחרונה של הקריירה השיפוטית שלהם. הם לא זקוקים לי, ולכן הם יכולים להרשות לעצמם לשפוט על פי מצפונם המוסרי והאידאולוגי – בלא חשש קידום וכיוצא באלה שיקולים שעלולים להסתנן למערכת שיקוליו של מי שסבור שעתידו עוד לפניו.

מה שאין כן לגבי שופטי בית המשפט המחוזי. הם שואפים לעלות למעלה. זה טבע הדברים וזה טבע האדם. ואם כך, הם תלויים כמובן בוועדה למינוי שופטים, שבה לשרה יש השפעה לא מבוטלת – עד שאם היא תסמן שופט מחוזי כלשהו בפנקסה השחור, סיכוייו לעלות לבית המשפט העליון יירדו אל מתחת לאפס.

וזו כל התורה כולה: שרת המשפטים בהחלט רוצה בית משפט פוליטי, אבל כזה שיהיה קשוב ל"צרכי העם" – כלומר לצרכי מפלגת הבית היהודי על שמונת מנדטיה.

ובפשטות, השרה הנכבדה רוצה שענייני המדינה הקרובים לעולמה הפוליטי והאידאולוגי יוכרעו ע"י שופטים "ממושמעים" שלא ירצו להרגיז אותה ואת חבריה אנשי הדי ניין למיניהם.

 

החברים של אליעד שרגא

האיש המנומק תמיד המדבר בשפה של מכסחת דשא מקולקלת בא להפגנה עם נייר מן המוכן וצרח ממנו את האבחנה שרק מי שעומד בראש התנועה לאיכות השלטון (עאלק) יכול לצרוח אותה היישר אל תוך אוזני מאמיניו.

מר שרגא צרח שח"כ דוד אמסלם הוא "בריון קשקשים, רפה שכל וזב חוטם" – לא פחות.

ממי לעזאזל העתיק מר שרגא את התובנה המלומדת הזאת?

אבל לא על מר שרגא רצינו  לדבר כאן. רצינו לפנות כאן אל חברי הנשיאות של התנועה לאיכות השלטון – האנשים הנכבדים מאד – פרופסור מיכאל סלע, מר מוריס קאהן, מר מרטין וייל, גברת רות חשין, פרופסור רות ארנון, מר דני קראוון, מר אבנר אזולאי, גברת נעמי פורטיס, מר דני גילרמן, גברת רינה מאייר, גברת רעיה שטראוס, פרופסור אבו דאלו, מר צבי סטפק, פרופסור אריה אלדד.

חברי נשיאות נכבדים מאד,
עד שלא תתנערו בשאט נפש מדבריו החולניים ורוויי הארס של האיש הזה שעומד בראש התנועה שאתם נשיאיה – הרי אתם כתומכים בדבריו ומאמצים אותם אל לבכם.

ויידע זאת הציבור.

ההסבר הצולע של הנשיא ריבלין

"אין תחליף לכיכרות העיר האמיתיות, הפיזיות" אמר כבוד הנשיא ראובן ריבלין, ועורר חמתם של רבים שטענו שהוא מעודד יציאה להפגנות.

הנשיא לא נשאר חייב לאותם אלה שחמתם בערה בהם, והטעים: "אין לי אלא להצטער שבעת הרגישה הזאת השתמשו בדבריי מחוץ להקשרם על מנת להוסיף שמן למדורה"

אני מאמין לנשיא. אני חייב להאמין לו. הוא הרי הנשיא שלי.

אלא מה? כאשר הנשיא עצמו מדבר על עת רגישה ועל שמן למדורה – לא ייתכן שהוא יטיל את כל האשמה כולה על אלה שטענו כלפיו מה שטענו, ולא יקח על עצמו איזה אחוז או שניים של אחריות.

יש כמובן לדחות מכל וכל אפשרות שהנשיא בעצם התכוון שדבריו יוצאו מהקשרם.

ומכל מקום, המהפך האישי המדהים שרובי ריבלין שלנו עובר מאז היה לנשיא עוד עלול יום אחד להביאו לידי הכחשה שהוא זה שטבע בזמנו את הביטוי "כנופיית שלטון החוק" כאשר בעבר נמנע מינויו לתפקיד שר המשפטים.

כי בקצב הזה הנשיא עצמו כבר מתחיל לצאת מהקשרו.

 

שרת המשפטים וצרכי העם

שרת המשפטים, גב' אילת שקד, תקפה לאחרונה את בג"צ וטענה כי "פסקי הדין של בג"צ מנותקים מצרכי העם"

מעצם הטענה הזו של שרת המשפטים ברור שהיא עצמה יודעת מהם צרכי העם.

ובכן, מהם "צרכי העם" גב' שקד?

האם צרכי העם זה המצע של מפלגת העם היהודי המונה שמונה מנדטים מצ'וקמקים?

האם צרכי העם זה לעלות עם די ניין על בג"צ?

האם צרכי העם זה להיות "הומופוב גאה"?

האם צרכי העם זה להפריד בין יולדות יהודיות וערביות?

ומה דעתך, גב' שקד, על אלה ממפלגתך שכך התבטאו? האם גינית אותם?

אכן, מפלגת העם היהודי זכתה מן ההפקר ומן הוואקום המנהיגותי וקיבלה שני תיקים חשובים, המשפטים והחינוך, שבעזרתם היא מנסה לחנך אותנו מחדש ולהנחיל לנו ערכים נאורים בדבר "צרכי העם".

כי "צרכי העם" הוא ביטוי מתורגם מגרמנית, שנעשה בו שימוש בימים חשוכים.

 

 

פעוטון 2017 (שתי תמונות)

האם נמצא האקדח המעשן נגד נתניהו?

התקשורת מדווחת שנמצאה התמורה שנתניהו נתן לארנון מילצ'ן בתמורה למתנות שנתניהו קיבל ממנו ובכך נסגר מעגל השוחד. הטענה היא שנתניהו פנה לאוליגרך לן בלווטניק וביקש ממנו שיקנה את מניות ערוץ 10 שבידי מילצ'ן.

ובכן, האם יש בכך הוכחה שפעולת התיווך הזו שביצע נתניהו עבור מילצ'ן סוגרת, כשלעצמה, את מעגל השוחד? לא בהכרח.

כי נניח לרגע שנתניהו, בתמורה לסיגרים שקיבל ממילצ'ן, נתן לו בקבוקי וויסקי. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? ברור שלא.

או נניח שנתניהו, בתמורה למתנות שקיבל ממילצ'ן, נתן לו את מפתחות הבית הפרטי שלו בקיסריה לסוף שבוע. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? התשובה היא לא.

ועכשיו נניח שנתניהו יודע שמילצ'ן רוצה למכור את דירתו והוא משכנע את בלווטניק לקנות את הדירה. האם יש בכך תמורה של נתניהו למילצ'ן במובן שוחד? לא בהכרח.

ובכן, מה ההבדל, לענייננו, בין עיסקה למכירת דירה לעיסקה למכירת מניות? אין הבדל.

השאלה שיש לשאול איפוא היא לא רק מה מהות הקשר שבין נתניהו לבין מילצ'ן, אלא גם מה מהות הקשר בין נתניהו לבין בלווטניק. כלומר, לא די בכך שמילצ'ן הוא חברו האישי של נתניהו, אלא צריך גם לברר אם הקשר בין בלווטניק לבין נתניהו נוגע או לא נוגע לתפקידו הציבורי של נתניהו.

במילים אחרות, אם הזיקה שבין נתניהו לבין בלווטניק קשורה לתפקידו הציבורי של נתניהו כי אז מעשה התיווך שלו מוכתם כולו והופך להיות "פעולה הקשורה בתפקידו" של נתניהו לצורך הרשעה בשוחד.

הנה כי כן, עצם מתן התמורה מצד עובד הציבור איננה סוגרת מניה וביה מעגל של עבירת שוחד, אלא צריך שהתמורה מצד עובד הציבור תהיה "פעולה הקשורה בתפקידו" כנדרש בחוק העונשין.

האם נתניהו לקח שוחד?

ארנון מילצ'ן שנחקר לאחרונה בלונדון טוען בתוקף, כך פורסם, שהוא לא ציפה לתמורה מבנימין נתניהו כנגד המתנות שהוא העניק לו.

לאמירתו זו של מילצ'ן, אם היא ראוייה לאמון, יש משמעות והשלכה לא רק על שאלת הכוונה הפלילית של מילצ'ן עצמו אלא גם על שאלת הכוונה הפלילית של נתניהו.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח" (ע"פ 1877/99)

נחזור על סוף הציטוט הנ"ל מפסק הדין: "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

הנה כי כן, השאלה אם נתניהו לקח שוחד תלוייה בשאלה מה היתה כוונתו של מילצ'ן כשנתן לנתניהו את המתנות והאם נתניהו היה מודע לכוונתו של מילצ'ן.

האם המשטרה מאמינה לטענתו של מילצ'ן שהוא לא ציפה לתמורה מנתניהו עבור המתנות? אם יש בידי המשטרה ראיות המפריכות את הטענה הנ"ל של מילצ'ן וכן שנתניהו ידע שמילצ'ן מתכוון לשחד אותו, כי אז ניתן יהיה להאשים בשוחד את שניהם.

אבל לא ניתן להתעלם מדברים נוספים המקופלים בקביעה הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן יש בהם משמעות חמורה ביותר מבחינת נתניהו: מדבריו אלה של בית המשפט העליון עולה בבירור, שאם נתניהו מודע לכך שהמתנה שקיבל "לא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד", כי אז המסקנה היא שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שוחד.

במילים אחרות, כדי להרשיע את עובד הציבור בקבלת שוחד, התביעה לא צריכה להוכיח שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, אלא די בכך שתשכנע שעובד הציבור היה מודע לכך שהמתנה לא היתה ניתנת לו כאדם פרטי אילולא היה נושא באותו תפקיד.

לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך להוכיח מה, ודי בכך שנציין שבנסיבות העניין עלול נתניהו למצוא עצמו נאלץ להתמודד עם חזקות עובדתיות לא קלות לעיכול מבחינתו.