סברה ושתילה – אחריותו של פרופ' יצחק זמיר

ארכיון המדינה שיחרר לאחרונה לפירסום את תעודות סברה ושתילה, ומן הראוי איפוא לחזור ולהתייחס כאן לאחריותו הכוללת והמוגברת של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים פרופ' יצחק זמיר –  אחריות שוועדת כאהן בחרה להתעלם ממנה, ולא במקרה.

העובדות מגלות, שיצחק זמיר כשל בתפקידו באופן מחפיר והכשיל קשות את הממשלה בימים קריטיים שבהם התבקשה עצתו המשפטית.

רקע:

בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה. כשמונה מאות בני אדם, גברים נשים וילדים, נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים, אנשי פלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם.

הטבח חולל בישראל, וכן בעולם הגדול, סערת רוחות עזה ומחאות קשות.

אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה"ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.

בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא "ועדת כאהן"), שתחקור האירועים ותברר אם לצה"ל חלק בפרשה.

ועדת כאהן, שמנתה שלשה חברים, קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.

הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים – נושאים באחריות ישירה לטבח.

אבל הוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.

אלא שמתברר – באופן מתימטי ממש – כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים – פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).

היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.

אבל ברגע המכריע והגורלי – בישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו – הוא לא נבח ולא נשך. הוא הוא נח על מרבצו ושתק כדג.

אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי לממשלה – לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.

ויצחק זמיר – זאת לדעת – הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.

אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – אילו את המעט הזה עשה – לא היה קורה מה שקרה.

אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של הזמיר – אפילו לא ציוץ.

בשעת מבחן גורלית – התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר – על-פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.

ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.

אומר באותם ימים השופט משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:

"על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו ?… כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה ?…".

ובכן, הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?

ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע בישיבת הממשלה מפי הרמטכ"ל את עצם העובדה שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות – הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים.

וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו".

שהרי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שמע שלפלנגות צה"ל יכול לתת פקודות, היה עליו – משום עובדה זו בלבד – להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות, לטוב ולרע, "חוזרת" אליהם – אל השרים והמפקדים.

אילו אך הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את את השרים והמפקדים בנקודה עקרונית זו, כי אז סביר שהם, השרים והמפקדים, היו נבהלים מההחלטה של עצמם – ממש כך – ומקפידים לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות, או מבטלים מיד את ההחלטה להכניסן למחנות.

אבל היועץ המשפטי – ברגע כה קריטי – שתק.

והיועץ המשפטי ששתק ולא העמיד איש על האחריות המשפטית הנובעת מיחסי המרות והכפיפות הללו שבין צה"ל לפלנגות – המשיך לשתוק ולא נזעק גם כששמע על השחזת סכינים ונקמה ואזהרה מפני סכנת טבח.

אלא שוועדת כאהן – ועדה שהחבר הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק, חבר וידיד נפש של יצחק זמיר – בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.

וכל זאת למרות שהיה ברור כשמש, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה אחריות מוגברת – ואולי אף בלעדית – לכשרות המשפטית של החלטות הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.

שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – שתיקתו ברגע הקריטי הזה – הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.

הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה – היא עצמה – שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.

אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:

בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת – כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.

הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.

ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.

עד כמה גדולה הייתה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה – שאיננה ועדת חקירה – נדחתה ע"י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג"צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.

במצב עניינים זה – היש בכלל ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!

ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של יצחק זמיר? היכן הוא? שוב נרדם?

לא, יצחק זמיר לא נרדם.

הפעם – הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?

מה פתאום?!

הסיבה פשוטה עד כאב:

יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש – נא להחזיק חזק – הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!

אלוהים אדירים!

יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה – משתעשע לו באותה עת ממש ב"שו הדא ומין הדא".

כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!

יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה לנפשה – בשום אופן ומשום סיבה – ברגע משבר שכזה.

וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי יצחק זמיר לא כשל בתפקידו. הוא מעל בו!

—————————————————————

הערה: הדברים מובאים בהרחבה בספרי – "צדק של פלנגות"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורא אנונימי  On 22/02/2013 at 12:32

    העניין מטריד ומעלה שתי שאלות:
    1. האם ייתכן במציאות הישראלית יועץ משפטי טוב לממשלה? האם אוסף הריפודים והכיבודים ובראשם הקידום לבית המשפט העליון לא משתיקים מראש כל יועץ ומונעים ממנו להתבטא באופן שעלול לטרפד את המשך הקריירה שלו?
    2. מדוע אף אחד בממשלת בגין (כולל בגין עצמו) לא בא בטענות ליצחק זמיר?

    • יוסי דר  On 22/02/2013 at 16:29

      לשאלתך הראשונה, אם זכור לי שונה החוק בעניין מינוי היועמ"ש לביהמ"ש העליון וכיום צריך תקופת צינון – נדמה לי של שנה וחצי.
      לשאלתך השנייה – מעניין לספר שכשהממשלה קיבלה לידיה את דו"ח הוועדה פנה בגין ההמום אל זמיר ואמר לו: "אבל גם קודמך (אהרן ברק) ישב על הכסא הזה".
      הדברים נשמעים סתומים, אבל ברור שעולה מהם טרוניה כלשהי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23/02/2013 at 12:38

    "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". the question here if the un-behaving of zamir was under the mandate of the vaada.

    • יוסי דר  On 23/02/2013 at 15:10

      "כל העובדות והגורמים…" זה כולל גם מי שנמצא אחראי באחריות עקיפה (אחריות שבמחדל) למעשי הזוועה. כך למשל, הוועדה מצאה את ראש אמ"ן אחראי בשל כך שלא התריע ועקב כך הוא הודח מתפקידו.
      אין שום הבדל עקרו"ני בין ראש אמ"ן לבין היועמ"ש שגם הוא לא התריע – למרות ששמע דברים שהיו אמורים להדליק לו נורה אדומה.
      ואגב, הוועדה מציינת בדו"ח את שמות כל בעלי התפקידים שנכחו באותה ישיבת ממשלה גורלית, כמו ראש אמ"ן, ראש שב"כ, ראש המוסד ואחרים.
      אבל את שמו של היועמ"ש אין היא מזכירה בדו"ח ומבחינת הוועדה הוא בכלל לא היה שם.
      העיתונאי תום שגב, אדם רציני לכל הדעות, שכתב בזמנו מאמר ביקורת על הספר שלי חשש שאולי באמת היועמ"ש לא היה באותה ישיבה. שגב לא התעצל והלך אישית למשרד ראש הממשלה, חיטט בארכיון ומצא את הפרוטוקול של אותה ישיבה, ושם נוכח לדעת שאכן היועמ"ש היה באותה ישיבה.
      האם הוועדה שכחה לציין את שמו של יצחק זמיר? הרי הפרוטוקול של הישיבה היה מונח לפניה בעת עבודתה.
      אלא שכאשר אהרן ברק, האיש הדומיננטי בוועדה, הוא חבר שלך – אתה מסודר.

      • interspem  On 23/02/2013 at 19:51

        ודאי שיש הבדל עקרוני בין מי שתפקידו לצפות שמעשי זוועה עתידים להתבצע ומי שתפקידו לדעת שאם אכן יתבצעו מעשים כאלו, ניתן להטיל על האחראים לכך אחריות משפטית.
        הראשון, במחדלו, עלול להיות אחראי לביצוע מעשי זוועה שניתן היה למנוע. השני, במחדלו, עלול לגרום לכך שהאחראים למחדל לא ידעו שהם עשויים להימצא אחראים ואף לשלם מחיר אישי על הנעשה.

        גם לפי הנטען ברשומה זו, חברי הממשלה התייחסו בדיוניהם לתוצאות אפשריות קשות של ההחלטה (בפרט רלוונטיים לעניין דברי השר לוי כפי שצוטטו בדו"ח כהן), והתייחסו ליכולתו של הצבא הישראלי להשפיע בפועל על המתרחש בשטח.
        המידע החשוב שבשלו נטען שהיועמ"ש נושא באחריות מוגברת מסתכם בכך שההחלטה עלולה לגבות מחיר אישי ממי מהמעורבים, בשל השלכות משפטיות אפשריות של כניסת הפלנגות. הטענה שאחריות זו היא אחריות מוגברת, ואף שמחדלו של היועמ"ש הוא "גורם בלעדיו אין" מצביעה על ראיה לפיה הדבר החמור ביותר בפרשה אינו הטבח, אלא האחריות שהוטלה על גורמים ישראליים.

        • יוסי דר  On 24/02/2013 at 07:41

          אם צה"ל יודע שמעשה זוועה עומד להתרחש היכן שהוא אבל הוא אינו יודע שהוא אחראי לכך – למה הוא צריך למנוע אותם?
          למשל, נניח ברוח הימים האלה, שקיים חשש להתרחשות מעשה זוועה בצד הסורי של רמת הגולן, וביכולתו של צה"ל למנוע את הזוועה – האם צה"ל יימצא אחראי אם הזוועה תתרחש?
          למה שהצבא יסכן את חייליו אם אין עליו אחריות למה שעומד להתרחש?
          אם יצחק זמיר לא העמיד את הצבא על אחריותו – למה שהצבא יפעל?

          • interspem  On 24/02/2013 at 15:36

            אני לא בטוחה שאני מבינה את הטענה שלך – האם אתה טוען שהצבא שולט בשטח סוריה כמו שהוא שלט ב82 באזור בירות?
            אם לא, מדוע ההשוואה רלוונטית?
            מעבר לזה, ההשוואה שלך גוזרת גזירה שווה בין מעשה ומחדל, בין התערבות אקטיבית בשטח זר שחוקיותה מוטלת בספק, ובין סירוב פאסיבי למדי להתיר לפעולה כלשהי להתרחש, בשטח שנמצא ממילא תחת שליטתו המלאה של הצבא. זו הבנה קצת…מוזרה של המקרים האלו, בפרט כאשר מדובר בהתערבות צבאית.

            האם אתה טוען שהצבא לא צריך לקבל החלטה שתמנע פשע חמורים בקנה מידה גדול, בשטח תחת שליטתו האפקטיבית, ע"י גורמים שתחת שליטתו האפקטיבית, אם מבחינה *משפטית* לא ניתן לייחס לו אחריות לכך?

            זו תפיסה מאוד מאוד צרה, משפטנית ומינימליסטית, שמצמצמת מדיניות ראויה ל"מה יגיד בית המשפט", כאשר המבחן היחיד הוא האם קיימת חובה בחוק.

            ייתכנו סיבות שונות לבחירה בהתנהלות מדינת ישראל מול הפלנגות (ושוב, בשטח הנמצא ממילא בשליטתה של ישראל הנדרשת לאשר פעולה כלשהי). העיקריות הן כמובן סיבות של מוסר והשקפת עולם ערכית (ולמצער – מדיניות הסברה ויחסים בינלאומיים), שמצדיקות בחירה כזו או אחרת.
            חלק גדול מההחלטות המדיניות לא נשלטות, ואינן צריכות להיות נשלטות, על פי תכתיבי בית המשפט. השאלה האם צריך להתקין מערכת כיפת ברזל, לבצע את ההתנתקות, לצמצם קצבאות זקנה, לחתום על הסכמי שלום וכדומה, אינן שאלות שבמשפט אלא שאלות שבמדיניות. וכך גם שאלת ההיתר לפלנגות לפעול בתחומי מנות הפליטים בבירות.
            היועץ המשפטי לא אומר לצבא אילו מחסומים להקים בגדה, באילו כלי נשק להשתמש לפיזור הפגנות, האם לנהל את מבצע אורנים קטן או אורנים גדול. ואף על פי כן – נראה שהצבא מסוגל לקבל החלטות בתחומים אלו ולבצע אותן.

  • יוסי דר  On 24/02/2013 at 19:29

    מבחינה צבאית יש כמובן שוני בין הזיקה של הצבא לשטח סוריה לבין הזיקה לאזור בירות ב-82, אבל אנחנו דנים כאן בהיבט המשפטי של האחריות,
    אם מבחינת האחריות היועמ"ש לא מעמיד את הצבא שיש לו אחריות על בירות, כי אז מבחינה משפטית אין הבדל מנקודת ראותו של הצבא באשר לאחריותו וחובתו לפעול.
    זוהי בדיוק אחריותו של היועמ"ש: לשמש בלם פנימי של הממשלה על פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.
    הרי הצבא פעל מחוץ לגבולות המדינה, והיועמ"ש היה צריך להעמידו של כך שהאחריות המשפטית, במקרה בירות 82, חלה על הצבא גם אם הוא מחוץ למדינה, ואם היועמ"ש שהוא בר סמכא מקצועי שתק – מהיכן הצבא והשרים ההדיוטות צריכים לדת שחלה עליה אחריות למעשי הפלנגות?
    לענין אחריות משפטית מול אחריות מוסרית ברור שיש הבדל ככל שהדבר נוגע לחובת ההצלה, אבל ועדת כאהן הטילה על האחראים מטעם ישראל אחריות משפטית, וזו בדיוק הנקודה. איך מטילים אחריות משפטית על הדיוטות – כאשר היועמ"ש שתק בזמן שהיה צריך לדבר?

    • interspem  On 24/02/2013 at 20:49

      א. קודם כל – אחריות משפטית, אפילו אחריות פלילית, מוטלת על הדיוטות כל הזמן – זה העיקרון של הפיקציה המוכרת כ"אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש". יש מעשים שההנחה היא שמובן מאליו שיש להימנע מהם, גם בלי חוו"ד מעורך דין. יכול להיות שההנחה הזו מעשית ומציאותית, יכול להיות שהיא פיקציה הכרחית – המצאת הגלגל היא לא. בנאדם יכול להוכיח באותות ובמופתים שלא ידע שתוטל עליו אחריות פלילית בגין מעשה X או מחדל Y, וזה לא יעזור לו.

      ב. גם מבחינה משפטית יש שוני משמעותי בין סוריה 2013 ובירות 1982 – כל הנושא של שליטה אפקטיבית. מאז מלחמת לבנון היו בכל זאת איזו התפתחות משמעותית או שתיים בתחום הזה (פס"ד של הICJ בעניין ניקרגואה, פס"ד של הECHR בעניין Bankovic ו-Al Skeini, ההחלטה של הICTY בטאדיץ' וכד', כדי להזכיר כמה מהמקרים המוכרים). התיקים האלו אולי לא עמדתו לרשות זמיר או ועדת כהן (אם כי ניתן לטעון שהעקרונות העולים מהם היו קיימים גם אז, במידה כזו או אחרת), אבל את הדיון על ההבדלים אנחנו מנהלים כעת – וכעת, יש לזה משמעות משפטית בלתי מבוטלת. לצבא הישראלי הייתה, כפי שציינת בעצמך בהדגשה, יכולת לתת פקודות לפלנגות, וודאי שהייתה לו יכולת למנוע פעולות, וידיעה (או שצריך היה לדעת) על סכנות מסוימות. זה פחות-או-יותר מבחן להטלת אחריות מפקדים ולמציאת שליטה אפקטיבית לפי הספר. ככה שמשפטית, יש *הרבה* משמעות להבדל בין בירות דאז וסוריה דהיום, וההשוואה הזו עדיין תמוהה ולא הולמת.

      ג. שוב, מבלי לזלזל בחשיבות תפקידם של יועצים משפטיים להתריע בפני סכנה להפרות חמורות של הדין המקומי או הבינלאומי, יש דברים שבשבילם לא צריך תואר במשפטים והשכלה גבוהה. ההבדל הגדול, גם אם נקבל את כל הטענות העובדתיות שאתה מסתמך עליהן, הוא בין "חשבו שאולי יתרחש טבח וידעו שהם יכולים למנוע אותו, אבל לא חשבו שעלולים לשלם על זה מחיר אישי" ובין "חשבו שאולי יתרחש טבח וידעו שהם יכולים למנוע אותו, אבל הוזהרו שעלולים לשלם על זה זה מחיר אישי". הבחירה לייחס את העוול הגדול ביורת בסיפור הזה לאיש שלא דיבר כשהיה צריך, ולא לאנשים שידעו שהם יכולים למנוע טבח פוטנציאלי אבל זה לא הזיז להם *בגלל שלא חשבו שמישהו ידרוש מהם דין וחשבון על כך*, היא בחירה קצת…מוזרה של אמות מידה מוסריות.
      אם איש בממשלה לא חשב שמשהו רע עלול לקרות, ספק אם חוות דעת משפטית שאם דבר כזה אכן יקרה יימצא אחראים הייתה משנה את דעתם. ואם הם כן חשדו שמשהו רע עלול לקרות, במשמרת שלהם וכשנדרש מהם מאמץ מינימלי ביותר למנוע אותו, והחליטו שלא אכפת להם מי ימות ובידי מי, כי לא היה להם ברור שיש להם אחריות *משפטית* לעניין – הם לא פחות חולרות, ולציבור הבוחרים שאצלו אין עובדים לא חסרות סיבות אחרות לייחס להם אחריות למחדל הזה.

      ד. ואחרון, בהבדלים הנדרשים (כמובן), בפרשת כפר קאסם, מביע השופט הלוי את העמדה שפקודה בלתי חוקית יכולה להימנע לא רק משום שניתנה חוות דעת משפטית שהיא "בלתי חוקית בעליל", אלא גם באמצעות התכונה האנושית של סלידה ממעשי פשע וזוועה. זו הסלידה שהייתה חסרה לממשלה (גם לפי העובדות שאתה מציג), וזו הסיבה להטיל עליהם אחריות. זו, ולא ידיעה משפטית בכוח או בפועל.

  • יוסי דר  On 24/02/2013 at 22:07

    אני מפריד כאן בין אחריות מוסרית ואחריות משפטית.
    כמו שאמרתי, ועדת כאהן הטילה אחריות משפטית.
    הוועדה הטילה אחריות משפטית על אנשים שונים רק מכוח העובדה שהשתתפו בישיבת הממשלה והעובדה שרק באותה ישיבת ממשלה נודע להם על כניסת הפלנגות למחנות.
    כך למשל, ראש המוסד, שנכנס לתפקידו רק 4 ימים לפני אותה ישיבת ממשלה טוען (וטענתו התקבלה על ידי הוועדה) שהעובדה שהפלנגות נכנסו למחנות נודעה לו רק באותה ישיבת ממשלה. הוועדה קבעה שהוא אחראי כי הוא לא התריע.
    אבל היועמ"ש, שהיה ותיק בתפקידו, ישב יחד עם ראש המוסד ושמע יחד איתו את מה ששמע, שתק ויצא נקי ושמו אפילו לא הוזכר בכל הדו"ח של הוועדה.
    הרי היועמ"ש, להבדיל מראש המוסד, שמע בישיבה דברים שכל "אוזן משפטית" חייבת היתה להדליק לו נורה אדומה (למשל, טענתו של הרמטכ"ל שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות).
    למה שראש המוסד החדש ישא באחריות והיועמ"ש ייצא נקי?
    למה הוועדה לא הזכירה, אפילו לא ברמז, שהיועמ"ש נכח בישיבה? מקרה?
    וראי דבריו של היועמ"ש הקודם שציטוט מהם הבאתי לעיל:
    "מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו".
    הרי המאמר הזה של היועמ"ש הקודם פורסם בעיתון הארץ ולא באיזה מקומון בקרית שמונה.
    והוא פורסם בעצם ימי החקירות של הוועדה ולא לאחר הדו"ח. למה הוועדה לא התייחסה לכך?
    ויודגש, הוועדה בדו"ח שלה מתפלמסת עם כל מיני מאמרים ודעות שפורסמו בזמן ישיבותיה, אבל למאמר שמדבר על אחריות היועמ"ש יצחק זמיר אין כל התייחסות.

  • nachum  On 25/02/2013 at 11:26

    כל מיני מאמרים ודעות שפורסמו בזמן ישיבותיה,–and in all this words nothing is written about zamir and his no-speak in the goverment meeting?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: