החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון סי  On 21/07/2011 at 11:29

    זה תלוי אם באמת "לא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר". כי אם מי שיודע במי מדובר הוא מיעוט של גולשי אינטרנט שנחשפו למידע הזה כי הם במיעוט שמסתובב באתרים, פורומים ופרופילי פייסבוק של פמיניסטיות רדיקליות, אז אין שום עננה משמעותית מעל לראשו של איש התקשורת.
    זה תלוי גם איזה חלק מאותו מיעוט (אם אכן זה מיעוט) שיודע את זהותו של האיש, גם נמצא בדעה שהוא אשם במשהו. אני מתרשם שאלה שמאמינים באשמתו הם מיעוט שבמיעוט.

  • נינה רמון  On 21/07/2011 at 12:48

    עדיין מסתובבת לי בראש סדרת הכתבות של מיקי רוזנטל על הכתם שנשאר, ומה שמטריד אותי הוא מדוע התקשורת מקפידה על חיסיון כאשר מדובר באחד מאנשיה, ולא עושה כן לגבי שאר הציבור.

    • יאיר דקל  On 21/07/2011 at 15:53

      לנינה,
      התקשורת אינה מגינה על איש תקשורת. התקשורת מקיימת את צו בית המשפט שאסר על הפרסום.
      אגב, התקשורת היא שמפרסמת פרטים על אנשי תקשורת שסרחו, כי רק התקשורת מפרסמת. וצריך להדגיש שהתקשורת מלאה יריבויות של אנשי תקשורת ויש בה מעט ידידויות של אנשי תקשורת..

      • יוסי דר  On 21/07/2011 at 16:23

        יאיר,
        עובדה היא, שכאשר יש צא"פ כלי התקשורת בדר"כ פונים ביוזמתם לבית המשפט בבקשה להסרתו – מה שלמיטב ידיעתי לא קרה הפעם.
        כלומר, ההגנה על איש התקשורת היא בעצם המחדל הזה של הימנעות מבקשה להסרת הצא"פ.
        אבל יותר מכך: עוד טרם שהתיק נסגר ערך האיש מסיבה כלשהי ונראו בה אנשי תקשורת שונים שבכך כבר אספו אותו אל חיקם.

  • vashte  On 21/07/2011 at 21:35

    יש בעמדה שלך, לטעמי יותר משמץ של צדקנות. להווה ידוע ומקובל שלצורך פנייה למשטרה בתלונה על אונס או מעשה מגונה וכיו"ב נדרשת המתלוננת לאומץ ולהתגברות על הרתיעה מפני חשיפת עצמה לבכלל ולטענות שכנגד בפרט. והנה נדמה שבשעה שאדם נדרש להוכיח את חפותו בפני טענה חמורה, לא זאת בלבד שהוא נדרש לעשות זאת על פי חוק (וודאי שכך צריך) אלא הוא נדרש נוסף על זאת להוסיף ולהוכיח קבל עם ועדה שאין לו אחות. כלומר, במובן ידוע להוסיף ולקיים מצב של חובת הוכחה שמותיר אותו בממרכז העין הציבורית במאבק לטיהור שמו. העקידה מרצון הזו שאתה דורש מאדם שלפי חוק לא הוכחה אשמתו והוא בחזקת חף מפשע, דורשת הרבה אומץ וכושר עמידות נפשי שכלל אינם מובנים מאליהם ואילו לפי דבריך נדמה כאילו הם עניין פורמלי של מה בכך וזוהי חובתו של אדם ובזה נחתמת הסוגייה. כאן בעצם אתה מתקשה להכיר בעוצם החוסן הנפשי שנדרש אולי מאדם כזה לשוב ולהעמיד עצמו תחת שבט חובת ההוכחה. איכשהו כאן נעדר לפתע המונמט האנושי המובנה של אמפתיה כלפי הצד שמנגד, כאשר לעומתה עולה כפורחת הטהרנות המשוערת של ציבור צופי הטלוויזיה – כלי שתכניו ירודים כ"כ על פי רוב והוא באמת איננו מעלה על הדעת קהל צופים שציפור נפשם נרעשת נוכח עמימות מעמדו של הניבט אליהם מצד הטומאה שמעבר, על שלל ההבלים וטומאות העין והאוזן האופפות את המדיום המטופש על פי רוב הזה. כאן פתאום אתה מבקש לשכנע את הקוראים שדבר, לבד מ110% הרחוזים של מאמץ להם ידרש אדם כדי לטהר את שמו, לא יטהר את שמו כי כזה הוא קהל צופי הטלוויזיה. קהל חסידים יראי שמים שנשמרים מכל אבק שמועה של חטא. ולסבר את האוזן אציין רק כי לא מחשבה על מקרה לאור ולא במקרה דנן (וכאן באמת אינני יודע במי דברים אמורים וכלל אינני מכיר את פרטי המקרה) נובעים דברי משכנוע עמוק בחפות הצד הדברי. נהפוך הוא. הם נאמרים למרות החשד המקנן שאולי יש ממש בהאשמות. דווקא בכלל החשד הזה אני חושב שכ"כ ראוי להקפיד על זהירות מתודית. כלומר כזו שמקבלת דין בית משפט (וזה התקבל וככזה הוא סופי) ולא מושפעת מקריאה ללינץ' וכפי שציינת יפה את תקדים קסטנר – נראה כי ההחלטה על תביעת דיבה עליה להתקבל תחת מטריית אחריותו של אדם אחד בלבד והוא התובע הפוטנציאלי – ולא באי כוחם של הציבור מטעם עצמם. העניין הוא לכל הפחות, מורכב ורב משמעי ועל כאן קריאה חד משמעית כמו שלך נראית לי , כאמור, צדקנית ומתחסדת (מה גם שהיא מצטרפת ליישור קו עם גישתה הרגילה של הגב' יולי כהן שהיא בעיני גישה צדקנית ומתחסדת מא ועד ת).

    • יוסי דר  On 22/07/2011 at 03:09

      במקרה קסטנר, כמו גם במקרה הנוכחי, הובחן בין אדם פרטי לבין אדם ציבורי. אתה עצמך אומר שנותר "החשד המקנן שאולי יש ממש בהאשמות", והשאלה אם כשנותר החשד המקנן הזה יכול האדם "הציבורי" להמשיך ולהיות כזה ציבורי ולהמשיך לבקר בסלון שלנו כאילו דבר לא ארע. השופט חיים כהן במקרה של קסטנר סבר שלא. גם אני, הקטן, סבור כך.

  • אסף  On 22/07/2011 at 23:45

    איש ציבור דוגמת קסטנר הוא נבחר ציבור. ככזה, אני מסכים שראוי לו לכהן כאדם ששמו טהור. ועדיין, המקרה השלם של קסטנר כמייצג מקרה שהוא "נחלת הציבור" רק מעצים את הבעייתיות הבסיסית שיש בקלות הקריאה מצידך ומצד אחרות לאותו נאשם שביה"מ פטרו, להתעקש על המשך הדיון בעניינו בעוד שאתם מתעלמים מהקושי האישי הגלום בהחלטה כזו מצידו. זאת ועוד, בין נבחר ציבור לאישיות טלוויזיונית המרחק רב (נו, עקרונית, לפחות) ואפילו העמדת הפנים המטופשת של מגישי חדשות איננה מגשרת מעל אותה תהום בו שקוע המדיום הזה. מגוחך יהיה להצהיר בריש גלי כי זכותנו שאנשים טהורים וברי לבב ישבו נכחנו מעברו השני של מסך הברז(ב)ל שכול כולו המנון למצע תרבותי עליו משגשגות אותן מידות סדום ועמורה בהן נחשד אותו אדם. יודע מה? האמת היא שמבחינה חוקית אין עם זה בעיה. אז באמת בוא נמתין קצת ונראה עד כמה אכפת לציבור מזה. זה יהיה מעניין.

  • אסף  On 22/07/2011 at 23:48

    למען הגילוי הנאות – אני וושתי חד המה. בפעם הקודמת כתבתי מן המחשב של זוגתי והפעם משלי. על כן – השינוי בשם והזהות בדעה.

  • יאיר  On 24/07/2011 at 14:32

    אם אינני טועה, קסטנר לא הגיש תביעת דיבה, אלא חיים כהן, היועמ"ש דאז, הגיש כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת לשון הרע.

    • יוסי דר  On 24/07/2011 at 14:37

      ליאיר,
      אכן, טכנית העניין טופל ע"י היועמ"ש, אבל הוא היה זקוק כמובן לשיתוף פעולה מצד קסטנר.

      ומכל מקום, התנאי הראשוני עמד בעינו: או שהולכים לבית המשפט או שקסטנר הולך הביתה.

  • יאיר  On 24/07/2011 at 14:44

    או-קיי, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: