הנהלת בתי המשפט – אנטומיה של רוע

כשאדם שם קץ לחייו זו טרגדיה נוראה.

זה לא רק הכאב על האובדן.

זו גם תחושת האשם המחלחלת אל לב הקרובים – שמא יכלו לעשות ולא עשו.

אלה הן העיניים השואלות המופנות אל האשה האלמנה: כלום לא הבחנת במצוקה? את הרי היית הכי קרובה אליו. כיצד זה שלא עמדת לצידו בשעותיו הקשות? איך יתכן שהוא לא רמז לך על כוונותיו? ואולי בכלל את היא זו שהביאה אותו אל תהומות הייאוש?

אלמנתו של השופט מוריס בן עטר, בראיון להארץ מנסה, בדרכה, למצוא הסברים לטרגדיה שפקדה אותה – הסברים שהיא תוכל להמשיך ולחיות איתם איכשהו.

טוענת האלמנה, בין היתר, שהיחס לו זכה השופט מצד הנהלת בתי המשפט הוא זה שהכריעו.

אבל הנהלת בתי המשפט לא תשלים עם ראיון שניתן בשעת מצוקה אישית קשה.

מגיבה ההנהלה לדבריה של גב' בן עטר ואומרת בין היתר:

"…למרות הפרסומים, וכדי לא להגדיל את כאבה של המשפחה, מערכת בתי המשפט נמנעת מפרסום מידע שיש בו כדי לסתור את הדברים או להביך…".

ובכן, לשם מה היה דחוף להנהלה לשרבב לתגובה את התיבה "להביך"?

להביך את מי? את השופט המת? את האלמנה שמנסה לאסוף את השברים?

הרי האנשים החכמים והנבונים המכהנים בהנהלת בתי המשפט יודעים היטב, שכאשר אדם מנופף באמירה שאינו רוצה להביך – הוא כבר מביך.

וכשלא מפרטים במה המדובר – המבוכה אך גדלה.

האם הנהלת בתי המשפט היא מוסד כה חלשלוש שאינו יכול להכיל ראיון של אדם במצוקה?

זה הרי ראיון לעיתון ולא תצהיר לבית המשפט.

או שמא יש כאן איום מרומז וסחטני מצד הנהלת בתי המשפט כלפי גב' בן עטר שתחדל מראיונות, ולא – יפורסמו אודות השופט פרטים מביכים.

——————————————————————-

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מנחם  On 21/03/2011 at 17:34

    יפה ונכון כתבת.

  • יאיר דקל  On 21/03/2011 at 17:45

    יוסי, צדקת. כשלעצמי, אינני מאשים את הנהלת בתי המשפט בהתאבדותו של השופט בן עטר. אבל אני מקבל את חוסר הרגישות שבתגובה. התגובה היתה מביכה, ובעיקר – המלה "מביך".
    על כך נאמר, "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמוס, ה', י"ד).

  • כרמיון  On 21/03/2011 at 19:49

    אני אומנם רחוקה מלהתמצא במיוחד בפרשה, אבל אם אתבסס רק על מה שתיארת כאן – אתה צודק.

    בעיניי, הכלל להתנהגות מכובדת הוא פשוט: או שחושפים את מה שמתבססים עליו כביכול, וכותבים אותו בגלוי, או שלא חושפים כלום, גם לא ברמז. רמיזות כאלה הן דרך ירודה – ודי פחדנית, יש לומר – של אנשים וגופים 'לחזק' את טענותיהם וגם לפטור את עצמם בו-זמנית מלהסתמך על משהו. תוסיף לזה את ההתחסדות שב"לא רוצים לפגוע, אבל…" ותקבל משהו שאכן נשמע די מחליא. חבל.

  • האפשרות השנייה, במודע או שלא במודע.
    מה שמביך הוא הדמיון לאיומים שמשמיעים אנשים מואשמים.
    לא קראתי את הכתבה אך לפי דבריך הרי שהיא אכן האשימה.
    מה שהושג: כעת, במקום לעסוק בהאשמות כעצם העניין, עוסקים במאשימה לגופה, ולגופתו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: