קצב הגיש את ראשו לשופטים

משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.

מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.

הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. 

אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.

שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.

לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.

במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?

צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה –  לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.

ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.

אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.

אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.

אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.

כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.

שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.

וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:

"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".

זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול?  הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.

ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.

אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.

———————————————————

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • irity  On 01/01/2011 at 10:56

    לאור הניתוח, ואם אתה צודק בעובדות , האיש זכאי להגנת אי שפיות או לפחות אחריות מופחתת. האיש מאמין כניראה לשקרים שלו, או שהוא חי חיים כפולים דיסוציאטיביים. דוקא אם הוא היה שקרן פתולוגי, כמו שניראה היה בהתחלה, הוא היה יוצא מזה, גם כלפי המשפחה שלו, יש כאלה שמסוגלים לאמר דבר והיפוכו באותו משפט, עם חיוך שובב, ולצאת מזה ועוד לסחוט התנצלות מכולם.

    אחד המבחנים לשפיות משפטית היא היכולת לנהל את ההגנה שלו. מסתבר שאין לו יכולת כזו, בשל הפרעות אישיות קשות.

  • shaylahag  On 01/01/2011 at 12:13

    יוסי,
    לא מסכים איתך. גם אם היה קצב מספר שכל יחסי המין היו בהסכמה, עדיין הוא היה צריך להתמודד עם שש עדויות (שלוש של עדות בכתב האישום ושלוש של עדות שהעידו לצורך הוכחת "שיטה", אם איני טועה), שמספרות שהוא אנס והטריד ולא הייתה הסכמה.
    חוץ מזה, גם אם היה יותר כדאי לקצב לשקר בצורה אחרת מהצורה בה שיקר, זה לא קשור לעובדה שהוא אשם. הרי אינך מאמין באמת שיש סיכוי קל שבקלים ששבע המתלוננות (כולל זו שהוצאה מכתב האישום) כולן משקרות. אתה גם לא מאמין באמת, שאם קצב היה מקיים עם א' ממשרד התיירות יחסי מין בהסכמה, הוא היה משקר וחושף את עצמו להרשעה באונס רק כדי לא להודות בבגידה באשתו…

    • יוסי דר  On 01/01/2011 at 12:25

      שי,
      קו ההגנה של קצב הקל מאד על השופטים להרשיעו.
      קו הגנה שיש בו הודאה ביחסי מין בהסכמה לא היה מסבך אותו בשקרים גסים – שקרים שמצד אחד פוררו את הגנתו ומצד שני חיזקו את עדויות התביעה.
      כמו שאמרתי, אילו הודה ביחסים בהסכמה ספק אם היו בכלל מאשימים אותו באונס – לאור ההיסוסים הרבים שנתלוו להחלטות התביעה לכל אורך הדרך.

      הסיפא שלך לא ברורה.

      • shaylahag  On 01/01/2011 at 16:09

        אסביר שוב את הסיפא שלי:
        אני לא מאמין שאם כל הדברים בין קצב למלוננות קרו בהסכמה, הוא היה מכחיש את עצם התקיימותם רק כדי לא להיחשף ככזה שבוגד באשתו.

        אם היו יחסים בהסכמה – הוא היה אומר את זה. מכיוון שלא היו יחסים בהסכמה, נותרה הדילמה איזה שקר לשקר: לומר שהייתה הסכמה או לומר שלא היה מגע בכלל. קצב בחר לטעון שלא היה מגע כלל.

        גם אם אתה צודק בזה שאתה אומר שהיה כדאי לו יותר לדבוק בגרסה שאומרת שהיו יחסים בהסכמה, לא מדובר בטיעון הקשור בחפותו של קצב. מדובר בטיעון הקשור בטקטיקת השקר שהיה לו כדאי לבחור בה (וזה כבר פחות חשוב).

  • גלי  On 01/01/2011 at 12:23

    "אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר," הם היו (כלומר פלדמן) היה אומר לו: אידיוט השגתי לך כזו עסקת טיעון חלומית קח אותה ושתוק. וזה מה שפלדמן אמר אתמול בחדשות: אמרתי לו קח את עסקת הטיעון ובפסח תהיה כבר אחרי זה. זה משפט מזעזע מבחינת הצדק הציבורי. כי אז לא נעשה צדק עם הבנות שנפגעו.
    אתמול אמרו בחדשות שקצב אחר כך התחרט ברגע האחרון ורצה את עסקת הטיעון וזה היה כבר מאוחר. לדעתי זו הנקודה המעניינת שצריך לחקור אותה – מדוע הוא התחרט פתאום ומה גרם לו להתחרט פתאום. אז הוא כבר לא כל כך שמר על הכבוד שלו, ולקבל את עסקת הטיעון פירושו לשגת מהקו העקשני שלו "לא עשיתי כלום".
    אתמול שאלו את ציון אמיר אתה בטוח שהוא דובר אמת, שהוא לא עשה זאת. אז ציון אמיר אמר: עורך דין אף פעם לא יכול לדעת את האמת, זה רק הלקוח יכול לדעת (בינו לבין עצמו) האם הוא עשה את המעשה או לא. ובעצם זה לא רלוונטי לעורך דין האמת. עורך דין טוב יכול לצאת מתוך הנחה שהלקוח שלו לא עשה את המעשה (ודובר אמת). אבל אם הוא מצליח להשיג לו עסקת טיעון כמו שהוא השיג למשה קצב זה מראה על שני דברים: שהוא כנראה חושב שיש ספק ויתכן שקצב כן עשה את המעשה, ודבר שני שהוא יודע לומר אחרי שהוא השיג את עסקת הטיעון (והטמבל לא חתם עליה)והאשימו אותו באונס, "לא נעשה כאן צדק".

    • יוסי דר  On 01/01/2011 at 12:32

      גלי,
      מה שקרה הוא, וגם השופטים אומרים זאת, שקצב ביטל את עיסקת הטיעון מתוך תקווה/הימור שהפרקליטות תרד ממנו לחלוטין, או במקרה הגרוע תגיש כתב אישום במתחם עיסקת הטיעון.
      אלא שהתברר לקצב שההימור שלו כשל והפרקליטות הגישה אישום חמור על אונס וכו' וכו'. לאחר שנכשל בהימור הוא ניסה להחזיר את הגלגל (כיוון שמן הסתם העריך מה מצפה לו בבית המשפט), אבל מזוז למוד הניסיון המר לא יכול היה להרשות לעצמו להתפתות פעם נוספת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: