יישר כוח לשופט אדמונד לוי

ספק אם קיים תקדים להחלטה של שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי לפסול עצמו מלשבת בדין בהליך הדיון הנוסף בעניינו של עו"ד ישראל פרי (שנדון כזכור לעשר שנות מאסר).

 

יש לקוות שהחלטה זו של השופט לוי מבשרת תחילת שינוי של מצב שהוא בלתי נסבל מבחינה משפטית, ולא פחות חשוב: מצב שהוא נעדר יושר אינטלקטואלי.

 

שכן, אם נשיל ממוסד הדיון הנוסף את המחלצות הצורניות שלו נקבל מצב אבסורדי, שבו שופט יושב בערעור על פסק דינו הוא.

 

כי בבית המשפט העליון שלנו התקבע מצב, שבו השופטים שישבו בהרכב המקורי יושבים גם בהרכב המורחב של הדיון הנוסף.

 

והדיון הנוסף הזה – איש לא יכחיש – מעביר למעשה תחת שבט הביקורת את פסק הדין המקורי או לפחות חלקים מפסק הדין הזה.

 

ובכן, האם ניתן בכלל לצפות משופט שישב בהרכב המקורי, ונתן פסק דין מנומק, יישב פעם נוספת, והפעם בהרכב מורחב, ויבקר באופן נטול פניות את פסק הדין שלו עצמו? הניתן כלל לצפות ששופט בשר ודם יכתוב פסק דין אובייקטיבי על מעשה ידיו הוא? ברור שאין בכך סבירות של ממש.

 

רצוי איפוא בהחלט הדבר, שבהרכב של הדיון הנוסף יימנעו מלשבת שופטים שישבו בהרכב המקורי.

 

ואכן, השופט אדמונד לוי, שיישב בהרכב המקורי בעניינו של ישראל פרי, ראה לנכון לחרוג מהנוהג והחליט להדיר רגליו מהדיון הנוסף.

 

מעניין להביא כאן את נימוקו של השופט אדמונד לוי בהחלטתו לפסול עצמו, להלן הדברים:

 

"לאחר שעיינתי בעתירה לקיומו של דיון נוסף, ובהחלטתו של כבוד המשנה לנשיאה, נתחזקתי בדעתי כי אין לשנות מתוצאת פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1784/08.  בנסיבות אלו הגעתי למסקנה כי לא אוכל ליטול חלק בדיון הנוסף, מאחר ואני סבור כי יש ליתן לעותרים סיכוי הוגן לשכנע בצדקת טענותיהם את מי שלא נתגבשה אצלו דעה מוקדמת".

 

עינינו הרואות: מסיפת דבריו של  השופט לוי עולה בבירור, שהוא החליט לפסול עצמו כיוון שנתגבשה אצלו דעה מוקדמת. והרי טבעי הדבר ששופט, באשר הוא, שנותן פסק דין בעניין מסויים, הופך מטבע הדברים להיות בעל דעת מוקדמת באותו עניין, והדברים ברורים.

 

ואולם, הלכה מושרשת, שנקבעה אין ספור פעמים בבית המשפט העליון, קובעת שהמבחן המכריע לקביעת פסלותו של שופט מלשבת בדין – מבחן זה אינו אם נתגבשה אצלו דעה מוקדמת, אלא אם דעתו של השופט ננעלה עד שאין הוא פתוח יותר לשכנוע.

 

אלא שהשופט לוי מעיד כאמור לעיל, שהוא ראה את נימוקי העתירה לדיון נוסף ואת נימוקי המשנה לנשיאה.  משמע, שבעצם נכונותו לעיין בנימוקים הללו הוא גילה דעתו שהוא היה פתוח לשכנוע (אלא שהנימוקים הללו, מה לעשות, לא שכנעו אותו).

התמונה המתקבלת מכל האמור לעיל היא, שהשופט אדמונד לוי פסל עצמו למרות שהוא היה פתוח לשכנוע ודעתו לא היתה נעולה.

 

ובמילים אחרות: השופט לוי פסל עצמו תוך חריגה מדיני הפסלות הנוהגים.

 

אין זאת אלא שהשופט אדמונד לוי החליט להחמיר עם עצמו ופסל עצמו מלשבת בדין – למרות שהוא לא הגיע למצב הקיצוני של דעה נעולה, ועל כך יש לשבחו.

 

בהחלטתו זו תרם השופט אדמונד לוי לקעקוע הפיקציה, שלפיה שופטים בשר ודם – כיוון ששופטים מקצועיים הם – מסוגלים כביכול להתבונן במציאות ולבחון אותה מנקודת מבט של מלאכי שמים.


 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מואיז  On 29/01/2010 at 11:55

    כמה שאני עוקב אחריו הוא לעיתים קרובות בדיעת מיעוט טו בדיעת יחיד, הרבה פעמים דיעת יחיד.

    האם זה אומר שהוא היחיד שיש לו דיעה משל עצמו וכול השאר הם תוצר של ייצור סדרתי של שופטים מאותו מעמד סוציו-אקונומי, אותו מוצא, ואותן דיעות פוליטיות?

    חומר למחשבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: