למה דודו טופז התאבד

הנטייה של גורמים שונים להאשים את התקשורת בהתאבדותו של דודו טופז היא מטופשת.

הדרישה מן התקשורת שתעשה חשבון נפש בעקבות הטרגדיה היא מתממת.

 

אילו ידע דודו טופז שהוא עומד להשתחרר מהכלא תוך זמן קצר – באופן שהיה מאפשר לו לראות את האור בקצה המנהרה – קרוב לוודאי שהוא היה עומד בזה – למרות מה שנראה כאישיותו האובדנית.

 

אבל דודו טופז – אדם בן 63 – לא ראה אור בקצה המנהרה. כי ככל שנקפו הימים חדרה אליו ההכרה שבית המשפט ישית עליו עונש מאסר דו סיפרתי או קרוב מאד לכך.

 

אנשים מבחוץ חושבים על מאסר כעל אורח חיים שבו נשללת חרותו של אדם במובן זה שנשללת ממנו זכות התנועה.

 

אבל שלילת זכות התנועה היא החלק הפחות קשה של הסיפור.

 

החלק הקשה הוא הרוטינה היומיומית בין כתלי בית הסוהר – רוטינה שבה מאבד האסיר את האוטונומיה והשליטה שלו על הזמן. האסיר נתון לפקודות והוראות קפדניות – חלקן משפילות מעצם טיבן. המסגרת הנוקשה מחייבת אותו לבקש ולקבל רשות לבצע פעולות אלמנטאריות – פעולות שעבור האדם בחוץ הן דברים של מה בכך.

 

חלק קשה נוסף – אולי הקשה מכל – הוא הצורך להסתדר עם אסירים אחרים וחברים לתא, שהם בלשון המעטה – לא ממש כוס התה שלך.

 

והצורך הזה, שפעמים משליך גם על הישרדות האסיר ממש, משמעותו גם לדעת לזרום נכון בתוך ההיררכיה של האסירים, שחלקם לא תמיד סלחניים ולא תמיד משאירים מירווח לטעויות כלפיהם.

 

ועוד לא אמרנו דבר על סגל הסוהרים שחלקם, איך לומר בעדינות – לא ממש המציאו את הגלגל.

 

וכאשר, נוכח כל אלה, בתוספת לאישיותו האובדנית, חילחלה למוחו של דודו טופז בן ה- 63 ההכרה שהוא עומד להתבשל בתוך הסיר המבעבע (והמצחין) הזה במשך כשלושת אלפים שש מאות וחמישים ימים ולילות – למעשה לא נותרה בידיו הברירה.  

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20/08/2009 at 19:41

    אין גבול ליומרה

  • יוסי דר  On 20/08/2009 at 19:58

    בשביל זה אלוהים ברא את הבלוג

  • דב  On 20/08/2009 at 20:32

    שפה רהוטה והסבר, רציונלי
    ככל שיהיה, מוּעדים להחטיא
    את אותה נקודת אל-חזור
    בלתי נתפסת.

  • שחר  On 20/08/2009 at 22:56

    הוא לא סיבת ההתאבדות.
    ההסבר שלך כמעט לא מתייחס להידרדרות של דודו טופז, שהכלא היה רק תחנה אחת בה (סופית אמנם). גם אם על פי הגדרות החוק הוא היה שפוי, הרי אין ספק שהוא היה מעורער לחלוטין. הוא ניסה לרצוח כי פגעו לו בכבוד, בוא לא נשכח.

    גם התקשורת היא לא הסיבה.

    הוא התאבד כי כנראה לא היה לו מוצא, אבל אין שום טעם בפסיכולוגיה בגרוש, פסיכולגיה בדיעבד או פסיכולוגיה בשלט רחוק.

  • שאול  On 20/08/2009 at 23:54

    דודו טופז לא נפל לקטגוריה של חולה נפש שהפסיכיאטר המחוזי רשאי לאשפז בכפייה כי הוא לא סבל מפסיכוזה.

    רצוי שנבין שהוא לא ניסה לרצוח בגלל שהיה מעורער אלא משום שאלימות לא נתפסה על ידו כדבר פסול.

    יש הרבה שסובלים מדיכאון חמור או סכיזופרניה ולא יירצחו

  • אישנר זאף  On 21/08/2009 at 00:25

    הכלא נשמע לי כמו מקום כל כך אכזרי. אפילו יותר אכזרי מהמוות, כפי שההתאבדות של טופז מראה.

    אז נשאלת השאלה, אם עונש המוות אצלנו הוא כל כך נדיר, אז איך אין לנו בעיה עם עונש יותר חמור.

  • תמר  On 21/08/2009 at 02:34

    הוא ידע שיקח את חייו בידיו וגם אמר זאת לתקשורת
    וכן בבית הכלא עומדים בצבעים עזים כל אותם הדברים שבשיגרה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו
    הנקודה האמיתית היא בקוצר של ראיה ובהכללת האדם תחת כותרות
    כמו "התקשורת" או "מלך הרייטינג" וכו. ההכללות האלו הם מותנות
    וכולנו לוקים במין ראיה מגדרית שכזו המוציאה כל היבט אינטימי
    ומשטיחה את האמת. והאמת היא שכל אדם באשר הוא ללא הבדלים של גזע מין מעמד רמת משכל, הוא ישות מלאה החווה את המציאות ממקומה ממצוקותיה ממכאוביה מאהבותיה וקוצר ראיתה
    מאחורי הכתב עומד אדם, מאחורי האברך עומד אדם, מאחורי הסוהר עומד אדם, מאחורי האסיר עומד אדם, מאחורי התחפושת ומאחורי הכותרת עומד אדם, ואת אותו האדם, כל אדם באשר הוא או היא אנחנו מפספסים באותה ההתבוננות התבניתית והמותנית,
    והשאלות המשונות הללו החוזרות על עצמן שוב ושוב
    איך לא ראו כיצד לא מנעו הרי הכתובת הייתה על הקיר
    בסופו של הדבר מעידה השאלה הזו יותר מכל על ליקוי הראיה המנטלי שכולנו סובלים ממנו

  • שחר  On 21/08/2009 at 09:52

    בריאות נפשית היא לא מצב של שחור לבן, פסיכוטי או לא פסיכוטי.
    תסכים איתי שטופז לא היה במיטבו?

  • שאול  On 21/08/2009 at 13:15

    הוא לא היה במיטבו אבל לפי החוק המדבר על עמידה לדין ונשיאה באחריות הרי שהמעשים שהוא ביצע הוליכו אותו לבית סוהר ולא לבית חולים

    מעבר לכך לא אותי שואלים בריאות נפשית מהי

  • דודי נמיר  On 22/08/2009 at 19:34

    כאשר לא ממש עשו לו נו נו נו והסבירו לו באופן של ענישה כי שבירת משקפיו של שניצר הינו מעשה שאין לעשותו, דודו טופז לא הבין את המגבלות של מותר ואסור. ממש כמו שילד בן שמונה עדיין אינו ידע להבחין בין טוב ורע, ממש כמו אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת, וקין לפני רצח אחיו הבל.
    הוא המשיך במעשיו וחשב כי קצת מכות למספר אנשים יכולים להתפס עדיין כמעשה ביריונות סביבתית שבגבולות השכונה, ואחרי הכל כולם גרו גם באזור הצפון של תל אביב.
    רק שפתאום בא החוק ואמר לו כי הוא עבר עליו וצריך להענש ובחומרה.
    אם אחרי מעשיו הראשונים דודו טופז היה מקבל את העונש המתאים יש סיכוי כי לא היה מגיע למעשיו המאוחרים.

  • יקי  On 22/08/2009 at 23:13

    עלייתו ונפילתו של דודו טופז ממחישים היטב את פשיטת הרגל המוסרית של התקשורת המסחרית הסוגדת לאליל הרייטינג. הגיע הזמן לנתץ את עגל הזהב!

    קראו כאן:
    http://bibi.modiin.us/?p=1137

  • אלישבע זלצר  On 24/08/2009 at 10:33

    סיימתי לקרוא את הרומן הבלשי "רציחות באוקספורד" מאת גיירמו מרטינז, ספר שזכה בפרס בארגנטינה.בתהליך המרתק והמקורי לפענוח הרציחות, יש משפט ששבה את לבי, והוא כה רלוונטי למקרה של דודו: "האדם אינו אלא רצף מעשיו. לעולם לא יהיה מוגדר לפני מותו: די במעשה אחד, המעשה האחרון שלו, לבטל את קיומו הקודם, לסתור את כל חייו…"
    כששמעתי את דברי בנו, הדהד בי משפט זה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: