המוות הראשון שלי

 

לא מעט חברים איבדתי במשך השנים.

 

אבל הראשון היה שלמה.

 

שְלוֹיְמֶה קראנו לו.

 

הוא היה בכתה ב' ואני ב-א', אבל היינו חברים. וגם שכנים.

 

היינו בשותף בהמון דברים.

 

הוא היה ילד יפה עד כאב. תמיד היה נדמה שיש משהו יפאני במוצא שלו.

 

אבל הוא היה ילד פראי. חשבו שצריך לשלוח אותו ל"מוסד" (ככה קראנו אז למוסדות לילדים בעייתיים).

 

היה זה ביום שבת. הלכנו כמה ילדים להשתולל ביישוב הסמוך.

 

עד שהגענו לבריכה.

 

הדשא שמסביב לבריכה הושקה בצינורות מחוררים מאלומיניום ("קווים" קראנו אז לאותם צינורות).

אחד מצינורות ההשקייה נמתח מעל הבריכה.

 

ושלוימה החליט ללכת עליו שיווי משקל.

כשהגיע שלוימה עד לאמצע הבריכה הוא החליק ומעד ונפל אל המים.

 

הוא לא ידע לשחות וצלל אל מעמקי הבריכה כמו אבן.

 

רצנו כמו מטורפים אל מרכז היישוב, המציל הגיע, קפץ פנימה ומשה מן המים את גופתו הקטנה של שלוימה.

 

וכשחזרנו אל הכפר, בלי שלוימה, מצאנו את אמא שלו יושבת על המרפסת עם חברותיה ומשחקת קלפים.

 

איש לא סלח לאמא של שלוימה על שכך הפקירה אותו.

 

הבן שלך טובע ואת משחקת קלפים?? – כך רצחו את אופייה במשך שנים.

 

והיא בבכי מר: מיינע טאיירע שלוימל'ה, מיינע טאיירע שלוימל'ה (שלוימל'ה היקר שלי, שלוימל'ה היקר שלי).

 

אשה יפה היתה אמא של שלוימה.

 

גם בפניה היו קווים יפאניים, עצמות לחיים גבוהות, שזופה, גוף מלא במקומות הנכונים, חזה שופע, ורידים ירקרקים שהתרוצצו על שדיה בלי סדר.

 

והחלוק, אוי החלוק הפרחוני השקוף והדקיק הצר מהכיל את גופה הבשל.

 

וכפתורי החלוק הנאנקים מכאב – במיוחד הכפתור שסוגר על החזה.

 

והריצה החפוזה אל חבל הכביסה שבחצר – כשרק מגבת קטנה לגופה – כדי לקטוף משם את תחתוניה.

 

לשונות רעות סיפרו עליה שבמלחמה היא היתה מדאם של בורדל בוורשה.

 

וכשהיה לחץ לקוחות – היא נתנה כתף כדי לעזור לבנות.

 

כי היא היתה אשה טובה.

 

מיינע טאיירע שלוימל'ה, מיינע טאיירע שלוימל'ה,

 

אלוהים, כמה רע אתה יכול להיות

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  ביום 18/07/2009 בשעה 13:13

    הבן זוג שלי באוטו
    ודיברנו על זה
    על הפעם הראשונה שזה קורה לך לידך.
    כתבת מאוד יפה
    בעיניים פקוחות ויפה

  • יוסי דר  ביום 18/07/2009 בשעה 13:21

    תודה עידית,

  • איריס  ביום 18/07/2009 בשעה 15:36

    . מדאם של בורדל זה סוחרת בבני אדם האשמה בפשעים חמורים, ובהקשר מלחמתי גם בפשעי מלחמה. אז אולי בפרספקטיבה כזו הדרמה היתה פחות של איוב ויותר של דוד המלך שבנו הומת בגלל אוריה החתי ובתשבע ? וממתי אלוהים אחראי לדברים כאלה ?

  • בועז כהן  ביום 19/07/2009 בשעה 09:06

    הכאב הלא מובן, חוסר היכולת לתפוס את האובדן. מלותיך ננעצו בי עמוק אל שורשי הזיכרון.

  • נינה  ביום 19/07/2009 בשעה 10:24

    לפעמים לא צריך להכביר במילים כדי לגעת בול בנקודה רגישה… עשית זאת.
    זה אכן, כמו שאמר בועז, כאב לא מובן בגיל צעיר. לא בטוחה עד כמה, אם בכלל, הוא הופך להיות מובן מתישהו…

  • שרון רז  ביום 19/07/2009 בשעה 11:26

    דוקר, מעציב

  • יוסי דר  ביום 19/07/2009 בשעה 14:42

    בועז,
    נינה,
    שרון,

    תודה!

  • מיקי  ביום 24/07/2009 בשעה 03:06

    מפתיע אבל אצלך אני לא מופתע כשאני מופתע.

    מרגישים את פעימות לבך בין המילים.

  • יוסי דר  ביום 24/07/2009 בשעה 06:53

    תודה, מיקי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: