האמת של אברהם הירשזון

כל מי שעוקב אחר פרשת שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, וקורא את פסק הדין שהרשיעו בגניבה, מתקשה לעכל ולהבין את עדותו והסבריו באשר לנסיבות שבהן נטל מן הקופה הציבורית לכיסו סכומי כסף אדירים – קרוב לשני מיליוני שקלים.

 

הירשזון הואשם בגניבת הסכומים הללו, והוא מצידו, לאחר שהכחיש בחקירתו במשטרה את עצם נטילת הכספים, אישר בבית המשפט שאכן נטל את הסכומים, אך טען להגנתו שהכספים – כספיו הם והוא לא גנב אותם.

 

לא נפליג כאן בתיאורים על דרך התגוננותו והסבריו של הירשזון בחקירותיו במשטרה ובהמשך בבית המשפט.  די אם נציין, כאמור, שדבריו והסבריו רצופים אמירות מופרכות, סתירות ותמיהות קשות שאפילו הירשזון עצמו הודה בפה מלא שאין הוא מסוגל להסבירן.

 

הוסף לכך את העובדה ששותפיו של הירשזון למעללים חתמו על עיסקאות טיעון  ובהמשך הם העידו נגדו, ותגיע למסקנה, שאחת היתה דתו של אברהם הירשזון: הרשעה.  

 

וכשזו תמונת המצב אתה תוהה מה טעם היה בקו ההגנה הבלתי אפשרי הזה? הרי הירשזון ראה כיצד הנאשמים האחרים בפרשה חותמים בזה אחר זה על עיסקאות טיעון, שבמסגרתן הם מודים במה שמודים, מקצרים לעצמם את עינוי הדין, חוסכים מזמנו של בית המשפט, וזוכים בשל כך להתחשבות בית המשפט בגזירת העונש.

 

ובכן, מדוע לא נהג הירשזון כמו שאר נאשמי הפרשה? הרי היה ברור לו שאין סיכוי שהסבריו יתקבלו על ידי בית המשפט, והתעקשותו להמשיך ולנהל משפט באורך מלא ועד הסוף – תתבטא במידת העונש שיוטל עליו לאחר שיורשע.

 

יתרה מכך, השופטת עצמה רמזה לא פעם ולא פעמיים במהלך המשפט על נכונותה לקדם בברכה עיסקת טיעון.

הייתכן שהירשזון לא ראה את הדברים לאשורם? הייתכן שהוא לא הבין את משמעות התנהלותו מבחינת העונש הצפוי לו? האם הוא באמת האמין שבית המשפט יקנה את הסבריו? קשה להניח.

 

מה, אם כן, הניע את הירשזון להסתבך כך ולהתבזות שוב ושוב בהסברים נפתלים ותלושים מן המציאות?

 

מה טעם מצא הירשזון בעינוי הדין המזוכיסטי הזה שסופו הוודאי – בית סוהר?

 

דומה, שהתשובה לשאלה זו נמצאת פעמים רבות במקום אחר – במקום שהוא בין אדם לבין עצמו ובין קונו:


כי ישנם אנשים שהעינוי וההשפלה הכרוכים בהודאה בעבירה שביצעו – קשים עבורם מיסורי שאול, והם מוכנים לשלם מחיר מלא בענישה, ובלבד שלא יודו במו פיהם בעבירה פלילית – גם אם בית המשפט ירשיע אותם ללא ספק.

 

כי זו זכותו של אדם לבנות לעצמו את האמת "שלו", ואף להנחיל את האמת הזו לילדיו ולנכדיו הבאים אחריו.

 

לבית המשפט, להבדיל מהיושב במרומים, אין כל מעמד מיוחד המקנה לו זכות לשמוע מפיו של נאשם הודאה בעבירה.

כי אדם אינו חייב בשום פנים להודות בפני אדם אחר – גם אם הוא שופט – שביצע מעשה לא ראוי או עבירה פלילית. אדם אינו חייב בשום אופן להטביע במו ידיו אות קין על מצחו הוא.

 

אדם מן הישוב כי יודה בעבירה פלילית שביצע – בין במסגרת עיסקת טיעון ובין במסגרת אחרת – הופך במידה רבה להיות אדם אחר המאבד את זהותו הראשונה. "אדם אחר" – הן כלפי עצמו והן כלפי זולתו, ובמיוחד כלפי מכריו ובני משפחתו.
לא כל אדם מוכן ולא כל אדם מסוגל לעמוד במחיר הפסיכולוגי ובטרנספורמציה הנפשית המסובכת הכרוכים בכך.

 

לאברהם הירשזון יש ילדים ונכדים וכלות וחתנים ומכרים, וזו זכותו לבנות בפניהם את האמת "שלו" על כל הפרשה. זו זכותו של הירשזון לספר למכריו את האמת שלו – עקומה ומעוותת ככל שתהיה – ולנסות ולשכנעם שזו האמת ואין בילתה.

 

השאלה איך הירשזון יפלס מכאן והלאה את דרכו בתוך מערבולות האמת שלו והאמת של בית המשפט והציבור – שאלה זו היא עניינו הפרטי בהחלט.  

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: