המדינה המתוקנת של מזוז

 

אין רע בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יחווה דעתו על מה שראוי להיות במדינה מתוקנת – גם אם דעתו זו חורגת מן התחום המשפטי הצר.

 

שאלה היא אם מני מזוז הוא האיש לספר לנו על כך.

 

כלומר, שאלה היא אם המדינה המתוקנת שאותה רואה מני מזוז בעיני רוחו יכולה לסבול ולאפשר המשך כהונתם של מנהלים בכירים כושלים ולא מקצועיים, שגרמו נזק קשה למוסד שבראשו הם עומדים ולתדמיתו.

 

האם המדינה המתוקנת היא אך ורק מדינה שמקיאה משולחן הממשלה שרים החשודים בפלילים, או שעליה גם לעמוד על המשמר אל מול נושאי תפקידים – אכן, ישרים כסרגל – אבל מאיימים לקעקע את המדינה המתוקנת בשל חוסר מקצועיות והעדר כישרון או בשל יכולת עלובה להחריד בתהליך קבלת החלטות?

 

האם נייר הלקמוס למדינה המתוקנת הוא אך ורק המבחן הפלילי והאתי, או שגם המבחן של מקצועיות ויכולת ניהול ברמה נסבלת?

 

כי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נכשל קשות וחמורות במבחן העליון והחשוב ביותר שהוא ניצב בפניו עד כה.

 

כי אין דעת במדינה המתוקנת של מני מזוז, שתסבול מצב שבו היועץ המשפטי לממשלה יכרות עיסקת טיעון עם נשיא המדינה – עיסקה שבה הנשיא יודה בליטוף הברך של מזכירתו אגב נסיעה במכונית, ומשתתבטל העיסקה – הוא, היועץ המשפטי, יעמיד את הנשיא לדין על אונס אותה מזכירה.

 

וגם היפוכו של דבר: אין מדינה מתוקנת שבה יהיו בידי היועץ המשפטי לממשלה ראיות להעמיד את נשיא המדינה לדין על אונס – אבל הוא, היועץ, יכרות עם הנשיא הסכם שבמסגרתו יודה הנשיא רק בליטוף הברך.

 

כי גם הדיוטות והולכי בטל יראו את האבסורד הזה מתנוסס לגובה רב ונראה ממרחקים עצומים.

 

כי אין מדינה מתוקנת שתסבול את האבסורד הזה יותר מחמש דקות.

 

ומה שלא פחות חמור: אין מדינה מתוקנת, שבה לא יימצא – למעשה – מי שיוכל להראות ליועץ המשפטי הכושל את הדלת.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יולי  On 08/06/2009 at 17:28

    האם לא נוספו עדויות וראיות נוספות בין עסקת הטיעון עם קצב
    לבין ביטול העסקה וההחלטה שיש
    די ראיות להעמיד לדין על אונס
    ?
    אנא הרחב

  • יוסי דר  On 08/06/2009 at 19:36

    ליולי,
    השתלשלות העניינים בגדול היא כזו:
    היועץ המשפטי לממשלה יצא כזכור בהכרזה במסיבת עיתונאים שנשיא המדינה (שאז עדיין כיהן בתפקידו) הוא אנס סדרתי.
    הדעת נותנת שאם היועמ"ש מכריז אל מול פני האומה על אדם שהוא אנס סדרתי – יש בידיו, בידי היועמ"ש, ראיות מוצקות לכך.
    וכאשר היועמ"ש מכריז לא על אדם סתם, אלא על האזרח מספר אחת שהוא אנס סדרתי, הדעת נותנת שבידי היועמ"ש הראיות הן לא רק מוצקות, אלא אף עשויות בטון מזויין.
    בהמשך היועמ"ש אכן הודיע לפרקליטיו של קצב שהוא עומד להגיש נגדו כתב אישום על אונס, והזמינם לשימוע.
    במהלך השימוע הכל קרס, וסגרו עיסקה על ליטוף ברגל.
    צריך להבין שליטוף ברגל אינו מעשה מיני מובהק – באשר אין בו נגיעה באברים מוצנעים(בהמשך היועמ"ש ננזף בעניין זה ע"י נשיאת ביהמ"ש העליון, שאף טענה שכתב האישום של קצב במסגרת העיסקה הוא הרבה פחות חמור מהמיוחס לחיים רמון וכו' וכו').
    היה איפוא ברור שהצהרתו הראשונה של היועמ"ש על אינוס סידרתי היתה חסרת כיסוי וחסרת אחריות.
    הפער הבלתי ניתן לגישור הזה שבין אינוס סדרתי לבין ליטוף ברגל הזמין כמובן מיד עתירות לבג"צ, ואז היועמ"ש נאלץ להתגונן בבג"צ ולטעון שלא ניתן לסמוך על עדויותיהן של המתלוננות וכו' וכו'.
    כלומר, היועמ"ש שיחק כאן באופן בוטה לידי סניגוריו של קצב, ולמעשה עשה עבורם את העבודה בכך שתקף את אמינותן של המתלוננות.
    ברגע האחרון פוצץ קצב את העיסקה – כנראה כיוון שהבחין שהיועמ"ש מילכד את עצמו בבג"צ, וכן כיוון שעניין הקלון לא היה סגור והיתה דרישה להטיל על קצב קלון – דבר שהוא בעל משמעות כספית אדירה עבור נשיא לשעבר.
    ואז נוצרה כזכור מבוכה גדולה בפרקליטות – עד שהוחלט להעביר את התיק לפרקליטות של מחוז אחד לבדוק את התיק מחדש.
    בבדיקה מחדש לא נוספה שום ראייה מהותית לתיק. פרקליט המדינה (החדש) פגש את א' ממשרד התיירות וקבע שהוא מתרשם ממנה לטובה וניתן ללכת עם העדות שלה לבית המשפט.
    כלומר, שראייה מהותית חדשה לא נוספה, ורק ההתרשמות מהעדות השתנתה כביכול – באופן שנקבע שיש מקום להעמיד את עדות המתלוננת על אונס למבחן בבית המשפט.
    (ואגב, גם אילו, בעקבות חקירה מחודשת בתיק, היתה נוספת ראייה מהותית, כי אז הדבר היה לא ראוי, כי את כל הבירורים והחקירות צריך היה לעשות לפני השימוע, ולפני ההחלטה הראשונה להגיש כתב אישום על אונס, ולא להגיע למצב מביך שבו הכל קורס במהלך השימוע).
    הפער הזה בין אינוס לבין נגיעה בברך (ובהמשך בין נגיעה בברך לבין אינוס "מחדש"), הוא פער בלתי נסבל והמחדל הזה מונח כל כולו לפתחו של מזוז.
    היית מצפה שאם פרקליטיו של קצב מורידים את היועמ"ש מאינוס – הוא יסגור עיסקה לפחות על בעילה אסורה בהסכמה, ולא יחתום על מעשה אפסי מסוג ליטוף הרגל, שקצב יכול להסביר אותו אחר כך בכל מיני צורות שאינן מעשה מיני.
    בשלב זה לא ברור אם קצב פעל נכון כשלקח את ההימור ופוצץ את העיסקה. כי אם קצב סבור שבית המשפט לא מודע לחשיבות יוקרת מוסד היועמ"ש – הוא, קצב, טועה בגדול.
    וגם מאבקי האגו עלולים בהחלט לחלחל לתוך שיקולי בית המשפט.
    כי בית המשפט זה לא מתמטיקה. רחוק מזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: