פרשת קסטנר – איך נפל יואל בראנד קורבן למבצע הונאה וזיוף של ראש הממשלה ואנשיו

רקע קצר:

ברשימה קודמת ראינו כיצד ראש הממשלה משה שרת מתערב ובוחש במשפט קסטנר, וזאת מחשש שהמשפט ייצא מכלל שליטה ויתפתח לכיוונים מסוכנים שיפגעו קשות בו ובמנהיגים נוספים של מפא"י והסוכנות היהודית.

 

מתברר, כפי שנראה בהמשך, שבמקביל לבחישותיו במשפט קסטנר, היה על משה שרת לטפל בפצצה מתקתקת נוספת שארבה לפיתחו: ספר שעמד לפרסם יואל בראנד על כל הפרשה (שם הספר: "בשליחות נידונים למוות").

יואל בראנד, שהיה מפעילי תנועת העבודה הציונית בהונגריה, יצא מהונגריה הכבושה במאמץ להציל את שרידי יהדותה במסגרת עיסקת "סחורה (משאיות) תחת דם", שהציעו הנאצים ולא יצאה אל הפועל.

במשפט קאסטנר העיד בראנד מעל דוכן העדים. משה שרת, שכאמור היה אז ראש הממשלה, ובימי השואה היה ראש הוועדה המדינית של הסוכנות היהודית – חשש מאד מתוכן עדותו של בראנד במשפט קסטנר. ואכן, ביומנו האישי מציין משה שרת מפורשות כי (ציטוט): "יואל בראנד, אם יופיע כעד, יסבך מאד את העניין כי בתקופה שלאחר כישלון שליחותו הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה ועכשיו ישמשו כל אלה חומר הרשעה בידי שמואל תמיר".

יתואר כאן כיצד, במבצע הונאה של ממש, "טופל" וסולף הספר של בראנד על ידי משה שרת ואנשיו, וזאת – במטרה לפרק את הפצצה המתקתקת הזו ולנטרל את הסכנות והמבוכות שהיו צפויות ממנה לראשי מפא"י והסוכנות היהודית.   

 

משה שרת מספר ביומנו האישי כי ב-11 יוני 54 מגיע אליו מקורבו עו"ד מאיר ולטמן ומספר לו כי (ציטוט): "יואל ברנד כותב ספר על כל הפרשה. תחילה התקשר עם איזה מו"ל מפוקפק מיוצאי אצ"ל אך בהשפעת מאיר העביר את הספר ל"עיינות" [הוצאת הספרים של מפא"י]".

 

הנה כי כן, יואל בראנד שוכנע על ידי מקורבו של משה שרת להעביר הוצאת הספר מ"איזה מו"ל מפוקפק מיוצאי אצ"ל" להוצאת הספרים של מפא"י, ועכשיו – כמובן שניתן יהיה לשלוט על אשר ייעשה בספר ועל גורלו.

 

חשוב להדגיש: אין בדברים שיובאו כאן לקבוע לצד מי מונחת האמת לאמיתה אודות מה שקרה בימי השואה – לצידו של משה שרת או לצידו של יואל בראנד. אבל יש בדברים להעיד, שמשה שרת ושאר אנשי ההנהגה של מפא"י והסוכנות היהודית חששו מאד לעורם מהאמת של בראנד, ומשכך – פעלו "בהתאם".

 

הספר העסיק והטריד מאד את משה שרת, והוא הקדיש לעניין זמן רב ומאמץ ניכר במטרה לסכל את הסכנות הצפויות ממנו. להמחשת גודל המאמץ והזמן הרב שהקדיש משה שרת ל"טיפול" בספר, יובאו כאן ציטוטים אחדים אודות מעשים, פגישות והתייעצויות שקיים משה שרת – כפי שתועדו על ידו ביומנו האישי (שפורסם לאחר מותו):

 

פגישה עם טדי קולק:

 

"משבא טדי, ניגשנו לעניין שלפנינו – אם אכתוב או לא אכתוב הקדמה לספרו של יואל בראנד. הפנים הם לכאן ולכאן ואמרתי כי אקרא תחילה את הספר ועל יסוד אופיו אחליט. יואל עודנו מתהלך כאיש שירד מהירח וכל הליכות הארץ וסדרי חייה כספר החתום לפניו. בצאתו אז מהסוגר הנאצי לעולמם של בעלי הברית סירב להבין מושכלות ראשונים של משטר המלחמה העולמי, ועד היום הזה הוא מחזיק באשליותיו. לכתוב הקדמה על מנת להוקיע את טעותו הגורלית של המחבר ולהזימו אין זה תפקיד נוח. גם הרבה תלוי ברמת הספר כשלעצמו".

 

ופגישה עם המו"ל:

 

"[פגישה עם] יהודה ארז [מנהל הוצאת הספרים "עיינות" השייכת למפא"י] – על [ספרו של] יואל בראנד".

 

ופגישה נוספת בכנסת:

 

"חזרה לכנסת, לישיבה בעניין ספרו האומלל של יואל בראנד".

 

פגישה עם המקורב אהוד אבריאל:

 

"קרוב לחצות בא אהוד שלא ראיתיו זה זמן. הטעם המעשי לבואו היה להטיל עלי עריכת ה"סוף דבר" לספרו של בראנד, שכתב יהודה ארז, זאת אומרת כתיבת כל הפרשה הזאת מחדש ובלשון תקיפה ומוסמכת שתסתור בהתרשמות הקורא את קיטרוגיו הקלוטים מהדמיון של המחבר. מתי אספיק לעשות זאת – אלוהים יודע".

 

"פיקוח נפש" דוחה יום כיפור:

 

"ערב יום כיפור. משום מה השתוקקה הפעם נפשי מאד לצום ולבלות את כל יום הדין בבית הכנסת. מנוי וגמור היה עימדי בדבר וגם ציפורה [רעייתו של שרת] התכוננה לצום בחברתי. בעומדי על סף המועד הוברר לי כי לא יקום הדבר ולא יהיה. על סדר יומי מגובבים עדיין עניינים כה כבדים עד שאין ביכולתי להקריב יום שלם… ביחוד הכביד עלי הפריט השני [חיבור "אחרית דבר" לספרו של יואל בראנד], ולאחר שיקול קצר ונמרץ החלטתי כי לא רק שהוא בלבד מחייב ביטול תוכנית הצום והתפילה, אלא שהוא הקודם לכל והמכריע כנגד כל השאר. זה זמן מוטלת על שולחני פרשה שחיבר יהודה ארז, המוציא את ספרו של יואל ב"עיינות" [הוצאת הספרים שבבעלות מפא"י]. טדי ואהוד הודיעוני כי חיבור זה לא יצלח לשימוש ואין להם מנוס אלא לחלות פניי כי אחבר בעצמי את המסמך הנדרש – הפרכת עדותו של בראנד, שתבוא בצורת פרק לוואי לספר, מטעם ההוצאה… אחר הצהריים, כשייראת הרוממות והוד קדושת היום יורדים ואופפים את העיר, אזרתי כוח ונטלתי בידי את חיבורו של יהודה ארז. בתחילה נצנצה בי תקווה כי יעלה בידי לצאת ידי חובה על ידי עריכה יסודית של הכתב-יד שלפני, אך עם התקדמות המלאכה הוברר כי זוהי תקוות שווא ולא הייתה ברירה אלא לשנס מותניים ולהתחיל מבראשית. בחמש התחלתי ובאחת עשרה גמרתי. המטרה היתה להוקיע את צרות ראייתו של בראנד, שהסתכל בעניין מתוך אשנב צר של מחתרת בודפשט שבה הוא חי נפשית עד היום הזה, להסביר מדוע נסתלפה הערכתו תכלית סילוף ולהעמיד את הדברים על אמיתם תוך הצגת האספקלריה הנכונה של אותם הימים. לקורת רוחי נוכחתי לדעת כי עד היום הנני שליט בעובדות היסוד ובעיקרי הבעיות של התקופה ההיא.

כשסיימתי את המלאכה חשבתי כי אולי תעמוד לי זכות הנושא שטיפלתי בו – השואה ומאמצי ההצלה וייסורי אוזלת היד וקידוש השם בעלייה לגרדום שם וההתפלצות והטחת הראש בחומת הברזל פה – להמתיק דיני לפני כיסא הכבוד.

ניגשנו מאוחר בערב אל חנה זמר [עיתונאית – לימים עורכת "דבר"] וקראתי שם את חיבורי באוזני שתי הגברות [חנה זמר ורעייתו]".

 

וביום כיפור:

 

"כיפור. בבוקר ערכתי את אחרית הדבר ליואל בראנד. עברתי עליה עם טדי שהעיר כמה הערות, אבל היה נלהב מהעובדה שעשיתי את המלאכה הקשה ומרוצה מאד מטיבה".

 

פגישה עם אהוד אבריאל:

 

"אהוד שהובהל לירושלים לעבור על "סוף דבר" שלי לספרו של יואל בראנד בא ובפיו כמה הערות. היה מרוצה מאד מהעבודה שעשיתי".

 

ופגישה נוספת עם המו"ל של "עיינות":

"יהודה ארז – שוב ספר יואל".

 

והתייעצות נוספת:

 

"התייעצות עם אנשי "עיינות" ובהשתתפות גיורא, כסה ואהוד [אבריאל] על ספרו האומלל של יואל בראנד – מי יודע איזו פעם. הבעייה היא אם לפרסם או לא לפרסם "אחרית דבר" שלי, ואם כן – כיצד. לכתחילה חשבתי כי עלי לחתום בשמי המפורש, אחרים סברו כי מוטב להציג הדברים כבאים מטעם ההוצאה, אך עכשיו סבר הרוב כי מוטב לגלות מיהו המחבר על ידי חתימתי".
 

 ישיבה נוספת עם המו"ל:

"ישיבה ארוכה עם יהודה ארז על שלושה ספרים בעייתיים עם כל ההבדלים שביניהם… הספר השלישי הוא של יואל בראנד והבעייה היא קביעת הנוסח הסופי של "אחרית דבר" אשר כבר חיברתי. עברתי עם יהודה על ההגהה וקבענו את המקומות הטעונים שינוי נוסח או השלמה.

מיד לאחר שהלך ישבתי על המלאכה שגזלה כמה שעות. למעשה כתבתי מחדש חלקים שלמים של הפרשה הארוכה  – זו שחיברתי ביום כיפור שעבר".

 

וביום אחר:

"קיבלתי מ"עיינות" הגהות של סוף דבר שלי לספר בראנד והחזרתין מתוקנות".

 

 עינינו הרואות: הספר של יואל בראנד העסיק רבות את משה שרת וגזל ממנו זמן ומאמץ, וברור איפוא, שמשה שרת היה מוטרד מאד וחשש מפירסומו.

  

בסופו של דבר יצא הספר לאור.

 

האם לפני צאת הספר לאור נעשה הדבר האלמטארי והמתבקש, והוא – להביאו לעיון ולאישור בעליו יואל בראנד?

 

על כך ועל מעשי הנבלה שנעשו בספר על ידי משה שרת ואנשיו אין לנו אלא להביא כאן ציטוט מדבריו של יואל בראנד – דברים שפורסמו על ידי בראנד בספר נוסף (שמו: "השטן והנפש") שפורסם יותר מאוחר, והדברים ידברו בעד עצמם:

 

"זמן קצר לאחר מותו של קאסטנר, פירסמה במפתיע הוצאת "עיינות" המפא"יית את ספרי ("בשליחות נידונים למוות"), שהיה מוכן זה מכבר. על אף הציפייה הארוכה בא לי הדבר כהפתעה.
גם תוכנו של הספר הפתיע אותי. הנוסח הסופי, כפי שפורסם על ידי "עיינות" לא הובא לפני לאישור. לרעייתי, ששאלה עליו בהיעדרי, סירבו למסור את הספר גם ביום הופעתו.
ימים מספר לאחר מכן ציין "מעריב", שפירסם את סיפרי בהמשכים, כי הנוסח העברי של הספר לא תאם בלא פחות ממאה ועשרים קטעים את הנוסח המקורי בגרמנית. "עיינות" אף לא מצאה לנכון להשיב על ההאשמות שהוטחו נגדה מעל דפי העיתון.
יתר על כן, לספרי נוסף סוף-דבר ארוך, שגם הוא בא עלי כהפתעה. ואולי, בכל זאת, צריך הייתי לדעת עליו? סוף-דבר זה היה חתום בידי מר משה שרת, אשר לפני שנים התרתי לו במכתבי להקדים מבוא לספרי. הוא דחה כזכור את הצעתי זו, באמצעות הוועדה שמונתה על ידו. מכל מקום היה סוף דבר זה זהה בקטעים רבים עם נוסח ההקדמה שיהודה ארז (מנהל "עיינות") הביא לפני בשעתו לוינה, זה שראיתי בו תיקונים בכתב ידו של אבריאל ואשר דחיתיו בשתי ידיים.
לראשונה רציתי לעכב, באמצעות בית המשפט, את הפצת הספר ולפרסם מהדורה נכונה על ידי הוצאה אחרת.
אולם באותם הימים הייתי מזועזע מהרצחו של רז'ה (קסטנר) מכדי שאנקוט בצעד זה.
כן נעלם ספרי, זמן קצר לאחר פירסום המאמר ב"מעריב", מחלונות הראווה של בתי המסחר של ספרים.
מכל מקום, שאיפתי לגולל בפני הציבור הישראלי את האמת לאמיתה, כפי שראיתי אותה, הוכשלה".

 

עד כאן הציטוט מדבריו של יואל בראנד.

 

מה נאמר ומה נדבר על מעשה הזיוף הזה??

 

הספר "בשליחות נידונים למוות" נידון למוות על ידי משה שרת ואנשיו. לאחר מכן עבר הספר התעללות קשה והוצא להורג – תוך רטישת גופתו ללא הכר – עד צאת נשמתו.

 

כי לחנויות הספרים ולציבור הגיע ספר שכריכתו החיצונית היתה אמנם של יואל בראנד, אבל גופו נעקר ממנו בגניבה על ידי משה שרת ואנשיו, ובמקומו הושתל שם ספר אחר.   

 

כי איש תמים – תמים עד כאב – היה יואל בראנד.

 

איש תמים שנתן מבטחו בנחשים. 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נעמי  ביום 24/04/2009 בשעה 11:33

    (היינו, מעבר לעובדה שמדובר בזירת קרב פוליטית מכוערת ביותר, ובניצול ציני ביותר של השואה)

    אמנם אתה טוען שאינך *יודע* מי מן הצדדים צודק, אבל האם *לדעתך* יש מקום להאשים את קסטנר בחלק כלשהו משואת יהודי הונגריה?

  • דוד שליט  ביום 24/04/2009 בשעה 12:08

    שרת, כמו בן גוריון, היה איש של מילים והיה חשוב לו. מעניין מדוע בראנד הסכים להעביר את הספר להוצאה של מפא"י. האם היה חשוב לו חיבוק-אישור הממסד? העריכה של הספר נשמעת ברברית. טוב שיש מקור גרמני. גם ורבה לא חיכה לאישור הישראלי וכתב את גרסתו באנגלית, שחיכתה עשרות שנים לתרגום, כי כולם התנהגו כאן כמו ילדים טובים וקראו רק מה שהשלטון אישר. וכידוע גם גרסת בן הכט לפרשת קסטנר נאסרה כאן להפצה.

  • יוסי דר  ביום 24/04/2009 בשעה 13:17

    לנעמי,
    כיוון שבדעתי לפרסם רשימות נוספות על הפרשה – כדאי שנמתין עם השאלה הזו.

    לדוד,
    כפי שראית, משה שרת מספר על המקורב שלו ששכנע את בראנד להחליף את המו"ל. לא ברור מה היו נימוקי השכנוע של אותו מקורב, אבל נראה לי שבראנד פשוט נפל קורבן לתמימותו הוא.

  • אלה  ביום 25/07/2009 בשעה 22:39

    תוהה אני עד כמה נאיבים ומתוכנתים היינו.
    האם אי פעם נוודע לאמת על אשר התרחד ונבחש ועוות?

  • אדי מלכא  ביום 14/10/2010 בשעה 08:07

    יישר כוח לעו"ד יוסי על תרומתו הכוללת למאבק בחריקות הממסדיות, חלק מן החריקות הללו עלו בחייהם של מאות אלפי יהודים שהוגדרו על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן כאבק אדם שעליו לעמוד לגורלו

  • ZviA  ביום 22/02/2012 בשעה 22:34

    לא נראה לי שאי פעם נדע מי מהם צודק, רק שיש לציין שמהציטוטים מיומנו האישי של שרת עולה בבירור שלפחות שרת האמין שברנד היה אדם סהרורי שחי באשליות ופינטז הרבה ממה שהוא כתב. אלה דברים שהוא כתב *לעצמו*, ביומנו הפרטי, הווה אומר שכך הוא חשב באמת.

    אולי הוא צודק?

    • יוסי דר  ביום 22/02/2012 בשעה 22:52

      תודה על תגובתך,
      במקרה זה אין זה רלוונטי מי צודק לגבי העובדות.
      על זיוף הספר לא יסולח לאיש.

  • ZviA  ביום 23/02/2012 בשעה 01:22

    מסכים, כמובן, שאסור היה להם לשנות ולו מילה שלא בהסכמת המחבר.

    השאלה היא איזה שינויים הם ערכו ועד כמה הם מהותיים. אם הם מהותיים – אזי אסכים איתך לגמרי שזו בושה שלא תסולח. אם אלה שינויים מינוריים, זה בהחלט נסלח. מדברי בראנד נראה שהוא לפחות חשב שהם מהותיים ואף שקל להביא זאת בפני בית המשפט.

    מה שמפריע לי זה פתח דבריך, שהציטוטים מיומנו מורים ששרת "חשש לעורו מהאמת של בראנד". הצגה זו מוליכה את הקורא להבין שאתה מצדד עם בראנד וחושב שהוא דובר אמת, למרות שציינת במפורש שאינך לוקח צד. כי הלא, *אם* באמת שרת צדק, ובראנד הזה את הדברים מדמיונו הקודח, אזי טבעי לגמרי ששרת יעשה ככל שביכולתו למנוע את פרסום הדברים. לא בגלל שהוא מנסה לכסות על "האמת של בראנד", אלא בגלל שפרסום הדברים (השקריים) ללא ספק יפגע בו. שווה בנפשך שאדם הזוי היה מעליל עליך דברים כה נוראיים, לא היית עושה ככל שביכולתך למנוע זאת?

    היינו, לחדור לספר ולעשות בו ככל העולה ברוחך כדי למנוע את הפרסום הוא דבר שלא יעשה (ואין כל ראיה ששרת עצמו היה מעורב בכך), אבל שאר הדברים – כגון הקדשת זמן (וגם ביום כיפור) לכתיבת הגירסה הנכונה לדעת שרת – אינם בהכרח מורים על חשש מ"האמת" של בראנד, אלא יתכן שזו הגנה מפני "קיטרוגיו הקלוטים מהדמיון של המחבר" שעד היום "מתהלך כאיש שירד מהירח וכל הליכות הארץ וסדרי חייה כספר החתום לפניו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: