המבחן הקשה של בית המשפט בפרשת קצב

נתחיל בהרהור כפירה:

כדי לשפר את הסיכוי להרשיע את משה קצב באונס – זקוק בית המשפט לרוח גב מצד התקשורת, וכן מצד שדולות הנשים למיניהן.

 

בהקשר זה אין מתאים מלאזכר את דבריו של השופט המחוזי שלי טימן, שסמוך לאחר פרישתו מכס השיפוט סיפר לעיתון הארץ כך:

 

"פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?"

 

ומוסיף השופט טימן במקום אחר באותו ריאיון:

 

"המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים"

 

ובשולי ההרהור הזה: העובדה שפרקליטות המדינה החליטה להגיש את כתב האישום – לא לבית המשפט המחוזי בירושלים, אלא בתל אביב דווקא – עובדה זו מעוררת תהייה בדבר המניע של הפרקליטות שעמד מאחורי הצעד הזה, שמא הלחץ החברתי והתקשורתי של שדולות הנשים על השופטים יעיל יותר ב"מדינת תל אביב".

 

ועתה לגוף העניין:

 

כתב האישום שהוגש נגד קצב מסגיר באופן גלוי את הבעייתיות האופפת את אישומי האונס המיוחסים לנשיא לשעבר.

 

שכן, על פניו של כתב האישום בולטת התנגשות חזיתית של ממש בין הטענות להתרחשות מעשי האונס לבין הנסיבות האופפות את המעשים הללו.

 

במה דברים אמורים:

 

הנשיא לשעבר מואשם בכך שבשנת 98, עת שכיהן כשר התיירות – בשני מועדים שונים – בהפרש של כחדשיים זה מזה – הוא ביצע שני מעשי אונס ב-א' ממשרד התיירות.

 

יצויין שבמועדים הנ"ל חל עדיין החוק המחייב את התביעה להוכיח שני אלמנטים מצטברים כדי להרשיע באונס, ולענייננו: על התביעה להוכיח העדר הסכמה מצד הנאנסת וכן שימוש בכוח מצד הנאשם.

ביוני 2001 שונה החוק והקל על הוכחת האונס בכך שכדי להוכיח אונס די להראות העדר הסכמה בלבד – אף אם לא היה שימוש בכוח (אנקדוטה: ח"כ ניסים זאב מש"ס היה היחיד שהתנגד להקלה הזו – בנימוק שיהיה בכך לעודד נשים נשואות להתלונן נגד בעליהן על כך שהם אנסו אותן…).

 

כתב האישום נגד קצב מתאר, אם כן, שני מעשי אונס שהוא ביצע ב-א' ללא הסכמתה, וזאת – תוך כדי הפעלת כוח נגדה כדי להתגבר על התנגדותה.

 

אלא שבאותו כתב אישום עצמו מתנוססות עובדות, שיש בהן, לכאורה, להקשות על טענות האונס המתוארות בכתב האישום.

 

הנה מה שמסופר בכתב האישום על שהתרחש בעקבות האינוס הראשון:

 

"בעקבות ארוע זה, בשל הסיבות המנויות בסעיף 8 לעיל, נמנעה המתלוננת מלהתעמת עם הנאשם ולהטיח בפניו את התנגדותה והסתייגותה ממעשיו ומהתנהלותו כלפיה. מאותן סיבות, שבה המתלוננת למחרת היום לעבודתה, בניסיון להמשיך בשגרת העבודה באורח ענייני, בתקווה שהצליחה להציב גבולות בפני הנאשם ולהבהיר לו את התנגדותה לקיים עמו יחסי מין"

 

והנה מה שמסופר בכתב האישום על שארע כעבור חדשיים בעקבות האינוס השני:

 

"גם בעקבות ארוע זה, נמנעה המתלוננת מעימות חזיתי עם הנאשם, בשל אותה מצוקה בה נמצאה החל מראשית עבודתה עם הנאשם כמפורט לעיל, וביקשה שלא לחדד את המשמעות הקשה של אופי הקשרים המיניים שכפה עליה, ומאידך, להמשיך בעבודתה הסדירה מבלי להביא את יחסיה עם הנאשם למשבר שחששה כי יביא גם לפיטוריה"

 

אנו רואים, איפוא, שכתב האישום מפנה לסעיף 8 – שם מתוארות הסיבות שבשלהן – למרות שני מעשי האונס הכוחניים – נהגה א' כפי שנהגה וחזרה לעבודה כאילו דבר לא ארע.

 

סעיף 8 בכתב האישום מבהיר, אם כן, כי:

 

"התנגדותה של המתלוננת למעשיו של הנאשם הייתה ברורה לו. עם זאת היא בוטאה, כאמור, במתינות ושלא באופן בוטה. זאת, הן בשל יראת הכבוד שרחשה לנאשם, למעמדו הרם וליחסי המרות ששררו ביניהם; הן בשל המבוכה שחשה אל מול מעשי הנאשם, כמו גם בשל חוסר רצונה לגרום מבוכה לנאשם עצמו; הן בשל רצונה ומאמציה להימנע מלחבל ביחסי העבודה עם הנאשם, או אף להעיב עליהם; והן מתוך מגמה ורצון להבטיח כי יישמר לה מקום עבודתה שזה מקרוב החלה למלא, וכן מעמדה המיוחד כמקורבת לנאשם".

 

ולא מיותר להביא כאן גם את סעיף 7 בכתב האישום:

 

"למרות השתדלויותיה של המתלוננת לחמוק מהקשרים בעלי האופי המיני עם הנאשם, כפי שהוביל אותם הנאשם כמתואר לעיל, בחלק מן המקרים הללו שניזומו על ידו, סבלה המתלוננת באורח מוגבל את המציאות שנכפתה עליה, והגם שביטאה אי רצון לשתף פעולה עם הנאשם, נמנעה מלבלום את חלקם של מעשי המין הטורדניים שנקט כלפיה"

 

עינינו הרואות: המתלוננת לא בלמה חלק ממעשי המין שבוצעו כלפיה.

 

ועל כל אלה יש להוסיף שבידי קצב מצוי לכאורה מכתב חיבה – אם לא אהבה ממש – שנשלח אליו מאת א'  (המכתב הוקרא על ידי קצב בנאומו האחרון בן שלוש השעות בשבוע שעבר).

 

ובכן, מה יעשה בית המשפט עם התינוק הזה שהונח לפיתחו?

 

האם בית המשפט יתעלם מהעמדות הקודמות שהביעה הפרקליטות עצמה בבג"צ – שעה שביקשה להצדיק את עיסקת הטיעון עם קצב?

 

האם בית המשפט ייאמץ כאן את הגישה החודרת מבעד לשכבות ההדחקה וההכחשה העצמית שעטפו וגוננו על נפשה של א', ויגיע למסקנה כי למרות שהנסיבות החיצוניות האופפות את שני הארועים המיניים פועלות לכאורה נגד גירסת האונס של א' – קצב בכל זאת אנס אותה?    

 

אנחנו רק בתחילת הדרך.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי מסיקה  On 20/03/2009 at 09:17

    צריך לזכור שלא המתלוננות עומדות כאן למשפט אלא מר קצב. מראש הוא לא היה צריך להכנס לסיטואציה אינטימית עם נשים שכפופות למרותו ותלויות בו לפרנסתן.

  • אהרון תמוז  On 20/03/2009 at 09:55

    משה קצב עומד לדין על אינוס כי בגין בעילה אסורה בהסכמה לא ניתן להעמיד אותו לדין עקב התיישנות. ברור שקצב שהוא ברוך ה' לא האזרח מס' 1 של ישראל הוא להבדיל אלף אלפי הבדלות לא יצחק נבון שידע לא לפרוש בזמן מפעילות ציבורית. ברור שמי שחפץ חים ירחק ממנו .

  • נטלי מסיקה  On 20/03/2009 at 10:27

    ועל זה נאמר:
    הוֹי חֹשְׁבֵי-אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ-לְאֵל יָדָם

  • אני זוכר  On 20/03/2009 at 11:27

    שציפי ליבני לא מתאימה להיות ראש ממשלה
    . נו, אז אמרת.

  • חני  On 20/03/2009 at 11:37

    מה שאתה כותב בהרהור הכפירה שלך מסביר את הסיבה שבגללה קצב נאם את נאומו האחרון – כדי לגייס רוח גבית לו עצמו.
    אני מקווה שבית המשפט ייתן את דעתו לכך שמלכתחילה המתלוננות לא היו אמורות להיות בכלל בסיטואצייה שבה עליהן לבלום או לא לבלום – הסיטואצייה הזאת עצמה נכפתה עליהן על ידי קצב שניצל לכאורה את העובדה שהן תלויות בו לפרנסתן ולקידומן המקצועי.

  • חני  On 20/03/2009 at 13:18

    במינוח המשפטי בשל חזקת החפות.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 14:18

    חני,
    מסיבת העיתונאים שערך קצב פעלה נגדו יותר מאשר בעדו – אם בכלל.

    אבל שאלת האונס – היה או לא היה – בעייתית מאד בהשוואה למשפטי אונס שאני מכיר.

  • חני  On 20/03/2009 at 15:33

    התכוון שהיא תפעל בעדו – לא נכון לבחון אותה על פי מבחן התוצאה אלא על פי הכוונה.
    ומה שחשוב לזכור לגבי האונס זה את התנאים שבהם הוא התחולל (לכאורה)- את יחסי התלות והמרות שיש להם השפעה גדולה על התגובה.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 15:57

    אני מדבר בעיקר על המכתב שנשלח כשכבר לא היו יחסי מרות.
    יהיה לא קל לשכנע את בית המשפט שהאונס עד כדי כך הודחק שהיא שלחה אל קצב מכתב מהסוג ששלחה כשכבר לא היו ביניהם יחסי מרות (וגם התקשרה טלפונית ללשכת הנשיא 50 פעם).
    יחד עם זאת, אני יכול להבין מצב, שלמרות האונס היא חזרה וחיפשה את קירבתו – בהיותו הפעם כבר נשיא המדינה. אולי הקשר המחודש – הפעם עם הנשיא – גרם לה לשכנע את עצמה שמה שקרה, לכאורה, בזמנו היה אולי לא כל כך נורא.
    כך או כך – יש כאן בעייה לא פשוטה, כי התזה הזו לא עומדת על קרקע מוצקה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20/03/2009 at 16:05

    התזה פשוטה מאוד מאוד, יש 56 עדים ביניהן נשים שנפגעו מקצב, שחשובות למשפט הזה ביותר.
    למה נדמה לך שהקרקע לא מוצקה? מאיפה הדעות ההזויות שלך מגיעות?

  • נעמי  On 20/03/2009 at 16:08

    האם לדעתך, יוסי, גם ההרשעה במשפט האונס בשומרת היתה בעייתית.

    נדמה לי ששם הרחיבו (בצדק, לדעתי) את ההגדרה של "ביטויי חוסר הסכמה".

  • יוסי  On 20/03/2009 at 16:11

    לדעתי, דווקא בגלל העובדה שהחוק יכול לשחק לטובתו של הנשיא, יש סיכוי שנזכה לשמוע ממנו הודאה במעשים שאולי יצליחו להביא לזיכויו במשפט, אבל כל אדם שעיניו בראשו יוכל עדיין לקרוא לו "עבריין המין משה קצב"

    כלומר, אם קצב יטען שהיא לא הביעה את התנגדותה באופן מספיק חריף כדי לקבוע שהיה כאן אונס, תהיה כאן הודאה במעשה מגונה.

    הרי אם היה חוק התיישנות על רצח, ומישהו היה מודה שרצח לפני שנים רבות, עדיין היינו יודעים כולנו שהוא רוצח, גם אם בית המשפט לא יוכל להרשיע אותו.

    בנוסף, צריך לזכור שהוא טוען בתוקף שלא היה שום מגע מיני עם המתלוננות ושהן עושות את הכל מתוך נקמה. ברגע שיודה שהוא שיקר בנושא הזה, אין סיבה שהציבור לא יבוז לו ויוקיע אותו.
    הדבר גם יגביר את החשד שהוא משקר בנוגע לדברים אחרים.

    בכל מקרה, כולנו יודעים שהחיים מורכבים והאדם יכול לפגוע באישה כמו שאנס פוגע בה, גם אם היא לא אומרת "לא" מפורש. אז ייתכן שבית המשפט במקרה כזה יתקשה להרשיע אותו, אבל אנחנו יכולים.

    חשוב לזכור שבית המשפט הוא לא הזירה שבה נשפט אדם ציבורי כנקלה או נקי. בית המשפט יכול לתרום מידע בנושא, אבל השיפוט המוסרי הוא בסופו של דבר שלנו.

  • חני  On 20/03/2009 at 16:21

    זה סוג של קשר בין שני אנשים- קשר שבו אדם אחד חש שלאדם אחר יש "כוח עליו" ויכולת להשפיע על מהלך חייו. הגיוני מאוד שגם כשקצב היה בבית הנשיא א חשה כך לגביו, ואולי אפילו יותר מאשר קודם, שהרי עכשיו הוא כבר היה נשיא!

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 16:32

    למגיב ללא שם,
    העדות שנפגעו מקצב מעידות על מה שקרוי "עדות שיטה", אלא שהעדויות שלהן הן על שיטותיו של קצב המתייחסות להטרדות מיניות מסוגים שונים – אך לא על אונס.
    כלומר, שהעדות של אותן העדות אינה רלוונטית לאישום האונס, אלא להטרדות מיניות אחרות.

    לשאלת הקרקע המוצקה – אני מתייחס לתקדימים שנדונו בפסקי הדין. אילו היה בפסקי הדין תקדים כזה מהסוג של א' ממשרד התיירות – החיים של המתלוננת היו יותר קלים.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 16:35

    לנעמי,
    לעניין האונס בשמרת, אם אני זוכר – נוסף שם האלמנט הקבוצתי.
    בכל אופן, כדי שאוכל להתייחס כראוי – עלי לשוב ולעיין בפסק הדין הזה, ולצערי אין לי זמן לכך.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 16:40

    ליוסי,
    אם היתה בעילה ללא אונס – אין זה מעשה מגונה, אלא עבירה אחרת הקרוייה "בעילה אסורה בהסכמה" תוך ניצול יחסי מרות וכו'.
    העונש על בעילה אסורה בהסכמה הוא שלוש שנות מאסר – אלא שבמקרה של קצב העבירה הזו התיישנה.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 16:44

    לחני,
    אכן ההשפעה האישית יכולה בהחלט להימשך לאורך שנים רבות.
    אבל יחסי המרות שעליהם מדובר כאן הם עניין עובדתי משפטי ומוגדר.

  • חני  On 20/03/2009 at 16:53

    של אדם נובעת מאיך שהוא מרגיש לא מ"עובדות משפטיות מוגדרות", ומנסים להבין כאן למה היא התנהגה כמו שהתנהגה.

  • סתם מציץ  On 20/03/2009 at 17:14

    הרי טימן והרקבו ידועים בגזרי הדין ה"מחמירים" בעבירות מין.
    אנסים, פדופילים, ומתעללים במשך שנים שההרקב הרשיע אך גזר עבודות שרות בלבד או ענשים מגוחכים אחרים.
    דוגמאות?
    בבקשה:
    http://www.faz.co.il/story_2745
    http://www.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m02001206-a.doc
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3083895,00.html
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3327949,00.html
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3352868,00.html

    ויש עוד.
    אז לקחת את טימן שאוהב עברייני מין כבעל אמירה בנושא זה יפה אך לא ממש לעניין.

  • איריס  On 20/03/2009 at 18:10

    חצי מהמציאות הישראלית נמצאת שם. אולי הגיע הזמן שבית המשפט כן ייכנס להכחשה ולהדחקה, לא רק של המתלוננות אלא גם של הנאשם, וכל מי שסבב אותו אז והיום. ובאותה הזדמנות גם להכחשה ולהדחקה של שלי טימן, שהשמועות עליו – לפי מבחן קצב – מצחדיקות גם כן איזה צח"מ קטן.

    בעיני – הרתיעה הגדולה במשפט הזה היא בדיוק מלהיכנס לאותו עולם מחשכים המהווה ביצה וכר נוח לכל כך הרבה פשעים מושלמים לכאורה.

    אני מתפלאה, איך אתה יכול להיכנס למעבה ההדחקה וההכשחה של ג'קי סרוב, ש"תחת פחד בלתי מודע לקח שוחד ועשה כאילו הוא יוזם את זה", אך מתקשה לאותה פעולה, כאשר מדובר ביחסי מין, הן מצד הנאשם והן המתלוננות.

    האמת היא שכאמור די הרבה אנשים בישראל פועלים כמו שילדים בגן ספק מחקים, ספק מעידים במעשה, על מה שקרה להם ואסור להזכירו. תלונה של ניר בן ארצי אחד, הכחשה והדחקה שלוש שנים, במטרה שמישהו ישתלט על כספו. כפתור ופרח.

    בית המשפט עושה עצמו כמי שחי במציאות אחרת. המרחק בין פסקי הדין למציאות הולך ונפער לסיפורי מעשיות ואגדות. עוד מעט לא יישאר רמז כבר בין ההליך המשפטי למה שהוליך אליו, אולי רק קצה חוט, שארכיאולוג יוכל לפענח. משה קצב רצה לפרוש לתחביב הארכיאולוגיה, ניראה שזה היה איום ממשי, הרבה יותר מהפרחת יונה לאויר.

  • יוסי דר  On 20/03/2009 at 18:59

    מהיכן לקחת את מה שאת מייחסת לי בעניין ג'קי סרוב – כולל ציטוט של דבר שעכשיו אני רואה אותו בתגובתך לראשונה?

    ומהיכן את לוקחת שקשה לי לקבל הכחשה והדחקה כאשר מדובר ביחסי מין?
    זה שאני מדבר על הקושי של בית המשפט אומר משהו עלי?
    הרי אני מדבר במפורש בפסקה האחרונה על "שכבות ההדחקה וההכחשה העצמית שעטפו וגוננו על נפשה של א"
    האם אין זה מעיד על היחס שלי לעניין. האם הייתי משתמש בתיבה "גוננו" אלמלא האמנתי בכך?

    לא נוח לי עם ה"מציאות" שאת מציירת לי.

  • יוסי  On 20/03/2009 at 21:15

    יוסי דר, אתה עורך דין ומכיר את החוק. האם אתה מרגיש חופשי לנתח את כתב האישום ולכתוב את פסק הדין? אולי לבית המשפט יש גם תפקיד בעניין זה.
    הצטערתי לקרוא את הפוסט הזה.
    הערה ל"סתם מציץ":
    הרכב לא הרקב

  • איריס  On 21/03/2009 at 07:23

    אתה הפצת בהצלחה מרובה את התיזה של אימה מודחקת הגורמת לכאורה לאדם נורמטיבי לפעול כאילו הוא יזם נטילת שוחד (דרישה וגבייה לאורך זמן), בעוד שבאמת באמת הוא רק נדחק נפשית לגונן על עצמו מפני האימה שתחתיה פעל באותו ענין. זו בדיוק אותה תיזה. בהבדל קטן וזנוח כמובן, שבמקרה של סרוב הוא העביר את "הנטל" לחלשים ממנו, למי שתחת אחריותו, תלויים בו, ולא יודעים שהוא מזניח אותם ומועל בשליחותו. הכוונה לאותם קורבנות אנונימיים בחדר המיון ובמחלקה, שנדחקו לסוף התור, ואולי נפחו נשמתם מבלי לדעת זאת כלל.

    לשיטתך אם המתלוננת היתה יורה בנשיא קצב, טוב יותר, אם היא היתה פורקת את התסכול על איזה עובר אורח, היא היתה מוגנת משפטית, למעשה אתה וזאב סגל ויעקוב פרי הייתם עומדים בשורה להעיד שזה היה מתוך פחד מוכחש מעבריין אחר. המסר פה הוא ברור ואני לומדת אותו ואיתי כל עמישראל. מותר לבצע עבירה תחת "הדחקה והכחשה". רק לא להיות קורבן.

    בקיצור, מה שאתה עושה הוא משפטיזציה של עקרון היסוד הישראלי "אל תצא פראייר" בכל מקרה. אם מאיים עליך עבריין, תזיין מישהו יותר קטן וחלש ממך. אחרי כן תטען שזה היה מתוך מצב נפשי מסויים. זה מה שסרוב עשה. הוא דפק אחרים כדי להחלץ מהאיום לכאורה (שאני מוכנה בדוחק לקבל אותו, אם כי בינינו מה האיום ? האם אבוטבול היה הורג אותו ? לא ולא. האיום שאנשים נתעבים אלה מדברים עליו הוא אבדן נכסים, ופחות מכך, אבדן שם טוב, או אבדנים שוליים אחרים, שהם מנסים לשווק כשווי ערך לאיום על החיים ושלמות הגוף)).
    המתלונות, נבעך, לא ירו בקצב. זו אשמתן.

    המסר שאני הפנמתי, לפחות, הוא שעמישראל יגרד תיזות מהאדמה, אם "לא יצאת פראייר". משמע, תמיד, כדאי שתשלים ציוד. הישרדות 2, אה ?

    ככה הכל עובד ? מי המאיים הראשי ? אולי זה מודחק ומוכחש ? האם זה שפוי ? האם אתה אחראי לדברים שאתה מוציא מהפה ? לא ניראה לי. אבל זה לא משנה, גם אתה פועל הרגע כדי להרגיע את הפחד המודחק, ולהפגין שליטה לכאורית במציאות, הכוונה במי שאתה יכול.

    זה עקרון חברתי חולה, של קבוצה החיה תחת איום, ובמקום להגיב יחד לאיום, כל אחד דופק את זה שהוא יכול, כולל הקרובים לו אם יש צורך. זה דומה קצת לגטו לא ? ועכשיו יהיה גם סעיף משפטי ההופך את זה לנורמה ? בוא נקרא לסעיף "כל דאלים גבר". ובוא נקרא למי שחושב שיש חוק ומשפט "צבוע" ונסגור את הויכוח. יש צבועים ויש חיות טרף. בזה נגמר בימינו אלה הדיון החברתי.

    בוא נגיד כך, שבמערכת מוסרית ומשפטית כמו בישראל, שבה הקורבן יוצא אשם, כדאי להיות נאשם אחרי שכבר זיינת, גנבת, לקחת שוחד. שמישהו אחר ישבור את הראש. בית המשפט ויעקוב פרי כבר ינפיקו לך איזה "אישור" . הנורא בעניין הזה הוא שאלה האנשים, וזו האתיקה של הנהגה וסמכות בישראל. סמכות היא מי שיודע להעביר הלאה את האיומים לחלשים וחסרי האונים. לא מי שיודע לעמוד מול איום ולהגן על מרעיתו.
    יש איזה ניסיון, כן, של אנשים בכירים להגן לכאורה על המשפחה הקטנה שלהם, ועוד קצת שותפים לעבירות, מתוך אשליה כמובן. כי בסופו של דבר, במצב של גונגל אף אחד לא מוגן מכלום.
    תמיד יש גבוה יותר, וחזק יותר.
    תדלל פה בעצמך את הטונים התוקפניים אישית נגדך, זה לא אישי בכלל. אתה בשבילי מייצג רק איזה הלך רוח.

  • יוסי דר  On 21/03/2009 at 08:29

    אז החלטת שאני מייצג הלך רוח?
    אני לא מכיר לקוח כזה, ולא מייצג אותו – בוודאי שלא בחינם

  • איריס  On 21/03/2009 at 09:37

    זה היה הלך רוח כניראה

  • יוסי דר  On 21/03/2009 at 10:42

    את מתעקשת על סרוב, אז נא תתייחסי לנקודה הבאה:

    על פי ההלכה צריך שיתקיים קשר סיבתי בין נותן המתת לבין הפעולה שהמקבל אמור לבצע עבור מה שקיבל.
    האם לדעתך, סרוב ביצע עבור אבוטבול את מה שביצע – בתמורה למה שאבוטבול נתן לו?
    וניתן לשאול גם להיפך, ואולי נכון יותר לשאול כך: האם לדעתך, סרוב היה מסרב לבצע עבור אבוטבול את מה שביצע – אלמלא נתן לו אבוטבול את הכסף?

  • איריס  On 21/03/2009 at 11:55

    אתה טענת שהוא פעל תחת איום מוכחש ומודחק. אתה ממשיך להתחמק מהנקודה הזו, זה בסדר, אתה לא חייב לי כלום ולא לקוראיך תשובה. אבל אני משחררת אותך מהצורך להמציא הסחות מהעיקר.

    לשאלך (האחרונה אני מקווה), רופא באיכילוב אינו רשאי לקבל שלמונים על עבודתו שהוא עושה במסגרת הרגילה במתקני איכילוב, ושעליה הוא מתוגמל ממילא בשכרו המשולם מכיסי.

    רופא באיכילוב אינו רשאי לקדם תור של מישהו תמורת חבילת מזומנים, כי הוא מועל בחובתו הרפואית כלפי הפונים האחרים, שכולם ביחד משלמים את שכרו וסומכים עליו שהתור נקבע עניינית לפי דחיפות רפואית.

    סרוב לא מעניין אותי אישית, אלא כ"הלך רוח" בלבד, כאמור בהסחה הקודמת.
    בוא נעזוב את זה, התיק נגמר, והערעור עוד רחוק.
    אני מקווה מאד שעונשו יוחמר מאד בערעור
    וזה כאמור, כפי שהסברתי בפוסט שלי, לרגל הניסיון לאיים על בית המשפט, דבר שהוא לא הפסיק לעשות גם אחרי גזר הדין

  • יוסי דר  On 21/03/2009 at 12:22

    סהדי במרומים, שאין לי מושג ממה אני, לטענתך, מתחמק.

    לעניין קידום התור על חשבון אחרים – אספר לך סיפור אמיתי:
    פעם אחת ישבתי בבית קפה עם מישהו, ופתאום נכנס לא אחר מאשר פליקס אבוטבול – אביו של אסי.
    בית הקפה התחיל להתרוקן אחד אחד ובאין רואה, וגם זה שישב איתי נכנס ללחץ וביקש שנתעופף משם.
    כמאצ'ו מצוי הרגעתי את בן שיחי בכך שאנחנו לא נמצאים בקו האש – מה שהכניס אותו ליותר לחץ.
    ימים ספורים לאחר מכן חוסל פליקס אבוטבול בפראג.
    ובקיצור, קידום התור של אסי אבוטבול – לא רק התבקש אלא ממש התחייב – כדי שלא לסכן את חייהם של שאר הממתינים.
    לו אני בממתינים והייתי רואה את אבוטבול ממתין איתי – הייתי מסתלק משם מיד או שהייתי מבקש שיטפלו בו מחוץ לתור העיקר שיעוף משם ומהר – ללא שום שיקולים של דחיפות רפואית.
    כל ראייה אחרת של התמונה – לוקה בשטחיות מחרידה.

    לעניין תקוותך להחמרת העונש, את בוודאי יודעת – או אמורה לדעת – שזו אפשרית רק אם גם הפרקליטות מצידה תערער.

    ולסיום, אני אכן מצטער שהפניתי אליך שאלה, ובמקום תשובה עניינית קיבלתי שטף סיסמאות.

  • אני-א.ע  On 21/03/2009 at 21:43

    ביום ששי שעבר , שודרו 'ביומן' בעררץ 2 שתי כתבות מה שנקרא פליליות , האחת על ד"ר ג'קי סרוב והשנייה על הבחורה הרוסייה 'שהרגה', 'רצחה' , 'גרמה למותו' של חברה(השתמשתי בכל המונחים רק שלא תגידו שיש לי דעה קדומה בעניין).לכאורה , שתי כתבות תמימות. אלא מאי?
    העיתוי בו פורסמו , ההטייה שלא נסתרת מעין לטובת הנאשמים(שכבר הורשעו 'בסיבוב הראשון'…כל אלה רק מלמדים כי התקשורת למדה מהר מהצלחתה בפרשת קצב (כביכול הגשת כתב האישום) והיא תנסה להפגין את שריריה בכל 'פרשה' בה יש לה עניין.

    מקוה כי לא יצליח לה יותר…
    (ואין בהבעת תקוה זו שום קשר לדעתי האישית לגבי העונשים אשר נגזרו בפרשות שהזכרתי לעיל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: