האם בוצעו בעזה פשעי מלחמה

 

ככל שמתבררים הפרטים על המלחמה בעזה, עולה כי אין טענה שהיה ירי מכוון של צה"ל על אזרחים, אלא על אנשי חמאס חמושים שהסתתרו בקרב אזרחים, דבר שהביא גם להרג האזרחים, שכאמור שימשו מחסה – מגן אנושי – לאנשי החמאס.

 

אם אלה הם פני הדברים, כי אז הטענה כלפי צה"ל יכולה להיות שמספר ההרוגים בקרב האזרחים – בהם ילדים ונשים וזקנים – המספר הזה מעיד, לכאורה, על שימוש בלתי מידתי של חיילי צה"ל בכלי הנשק שהיו ברשותם.

 

ההבדל בין ירי מכוון על אזרחים לבין שימוש בלתי מידתי שגורם למותם של אזרחים – הבדל זה הוא, בין היתר, בכך שירי מכוון הוא עניין שבעובדה, ואילו שימוש מידתי או בלתי מידתי הוא עניין משפטי הנתון להכרעת השופט היושב בדין ועל פי אומד דעתו.

 

במילים אחרות, כדי ששופט יכריע בשאלה אם היה או לא היה ירי מכוון לעבר אזרחים, עליו לעשות כן אך ורק על בסיס העובדות שמובאות בפניו, ואם מתברר לו על פי העובדות, שהיה ירי מכוון לעבר אזרחים כי אז אין לו לשופט אפשרות אלא לקבוע שבוצע פשע מלחמה על כל המשתמע מכך.

 

מה שאין כן בסוגיית המידתיות: במקרה של שימוש בלתי מידתי שגרם למות אזרחים ששימשו מגן אנושי לטרוריסטים, על השופט לקבוע – על פי אומד דעתו ומבחני סבירות – אם מספר האזרחים שנהרגו מעיד בנסיבות העניין על שימוש בלתי מידתי בנשק.

 

ובכן, מהו אומד דעתו של השופט? זו כמובן שאלה משפטית שעל השופט להכריע בה על פי מבחני סבירות שונים ולקבוע מהו מספר ההרוגים האזרחים בארוע פלוני – מספר שמעבר לו השימוש בנשק הופך, בנסיבות העניין, לבלתי מידתי – עד כדי הגדרתו כפשע מלחמה.

 

וכאן הבעייה: אומד דעתו של של שופט יכול שישתנה משופט לשופט. ואם המדובר במותב של שופטים היושבים במשפט פלוני, כי אז תיתכן בהחלט אפשרות שכל אחד משופטי ההרכב יקבע מספר אחר של הרוגים אזרחים כקו פרשת המים להחלטה אם היה או לא היה בנסיבות העניין שימוש בלתי מידתי בנשק.

 

וכיוון שאין מספר ידוע מראש של הרוגים אזרחים – מספר שמעבר לו יהיה מדובר בשימוש בלתי מידתי בנשק – כי אז החייל בשדה הקרב נקלע לבעייה של ממש: שכן עליו להפעיל את כושר השיפוט העצמי שלו ואת שיקול דעתו, ולייחל לכך שהשיפוט העצמי הזה יעמוד גם במבחן שיפוטי עתידי, ולא יווצר מצב שבעתיד – ובראייה לאחר מעשה – יחליט שופט כלשהו שהחייל לקה בשיקול דעתו והשתמש בנשקו באופן בלתי מידתי.

 

כלומר, שעה שלגבי ירי מכוון על אזרחים לא מתעוררת כלל בעייה של מידתיות – באשר ירי מכוון אפילו על אזרח אחד הוא בגדר פשע מלחמה, הרי שבסוגיית המידתיות עלול החייל להיקלע לדילמה בשדה הקרב ולהתחבט בשאלה אם השימוש שהוא עושה בנשקו, בארוע מסויים, הוא מידתי או בלתי מידתי.

 

כמובן שהדילמה הנ"ל כמעט שאינה קיימת במקרי קצה. כך למשל, אם ידוע שאיש חמאס בודד מסתתר בתוך בית ספר הומה תלמידים, כי אז ברור בעליל, שהפגזת בית הספר כדי להרוג את אותו איש חמאס היא שימוש בלתי מידתי בנשק.

ובקצה השני, אם ידוע שקבוצת אנשי חמאס חמושים מחזיקה אזרח בודד כדי להשתמש בו כמגן אנושי, כי אז קשה יהיה לטעון, שירי לעבר הקבוצה הוא בגדר שימוש בלתי מידתי בנשק.

 

אלא שכידוע שדה הקרב, והחיים בכלל, מזמנים לנו בדרך כלל מקרים שאינם מקרי קצה. ובכן מה אז? כיצד יוכל החייל, או מפקדיו, לשקלל נכון את חובתו לבצע את המשימה מצד אחד עם חובתו לשקול, בו זמנית ובאופן ראוי, את שאלת המידתיות, שאמורה להנחותו אם, במקרה מסויים, עליו לנצור את נשקו? 

 

ובהקשר לסוגייה בכללותה ראוי לציין, שהשאלה מה החייל ידע לגבי תמונת המצב, לרבות על נוכחותם של אזרחים, בשדה הקרב – שאלה זו מתייחסת לא רק לעובדה מה החייל ידע בפועל, אלא גם למצב שלפיו מה החייל, או מפקדיו, אמורים היו לדעת על נוכחותם של אזרחים בשטח נוכח מכלול נסיבות העניין. במילים אחרות, מצב של "עצימת עיניים" כמוהו כידיעה.   

 

כך או כך, בל נשכח: כאמור השאלה אם החייל, או מפקדיו, שקלו נכון או לא נכון את מצב הדברים בשדה הקרב, אמורה להיבחן בדיעבד, לאחר מעשה, על ידי שופטים על פי מבחני סבירות הנתונים לאומד דעתם של אותם שופטים.

 

ואם כך, מי לידינו יתקע שאומד דעתם של שופטים אינו נתון, הוא עצמו, להשפעות שאינן ראויות, כגון עמדות פוליטיות, לחצים של כלי התקשורת, דעות קדומות וכיוצא באלה?

 

כי שופטים אובייקטיביים, בוודאי שופטים בטריבונלים בינלאומיים, נמצאים, כך שמענו, רק בספרי הלימוד. 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוז  On 26/01/2009 at 22:52

    מאיפה באה הטענה הבאה:
    "ככל שמתבררים הפרטים על המלחמה בעזה, עולה כי אין טענה שהיה ירי מכוון של צה"ל על אזרחים, אלא על אנשי חמאס חמושים שהסתתרו בקרב אזרחים, דבר שהביא גם להרג האזרחים, שכאמור שימשו מחסה – מגן אנושי – לאנשי החמאס."

    קישורים עניינים לטענה זו ייתקבלו בברכה

  • יוסי  On 26/01/2009 at 22:58

    אתה מבקש ממני להביא קישור לאלמנט נגטיבי (על משקל להוכיח שאין לי אחות).
    תסכים איתי שלהביא קישור לכך ש"אין טענה" הוא דבר בלתי אפשרי (וכי מה אתה מצפה, שאביא את כל הטענות שבעולם ואראה לך שאין ביניהן טענה פלונית?…).

    אם אתה טוען שיש טענה כזו – כלומר טענה פוזיטיבית – כל שעליך לעשות הוא להביא אותה.

    אני מקווה שהעניין ברור.

  • אבנר  On 27/01/2009 at 02:59

    כוחה של ההונאה העצמית מדהים אותי בכל םעם מחדש. הנה כמה עדויות, אוסף אקראי:

    http://www.independent.co.uk/news/world/middle-east/gaza-i-watched-an-israeli-soldier-shoot-dead-my-two-little-girls-1452294.html

    http://www.btselem.org/Hebrew/Press_Releases/20090113.asp

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1057055.html

    אני לא יודע אם אתה מגביל את עצמך לערוץ 2, אבל העיתונות בעולם מוצפת בטענות, חלקן מגובה בעדויות שנראות אמינות, על ירי מכוון על אזרחים. אבל גם אם אתה מקבל את החדשות שלך מערוץ 2 ומעריב, בוודאי שמת לב לטענות של ד"ר אבו אל הייש על כך שביתו הופגז ללא צידוק (כלומר מבלי שהסתתר בו אף איש חמאס). כמובן שגם אם הסתתרו בתוך ביתו אלף אנשי חמאס זו לא סיבה להפציץ אותו אלא אם כן מותם של לוחמי החמאס האלה הוא קריטי להשגת יעדי המלחמה – טענה שנראית לי מופרכת מיסודה.

    שנית, שאלת המידתיות בחוק הבין לאומי איננה שאלה של הערכת נזק. השאלה היא האם הופעלה כמות הכוח המינימלית על מנת להשיג את היעד. אולי תסכים איתי שלמבצע הזה לא היו יעדים ולכן קצת קשה לבחון את השאלה הזו, אבל גם אם נוכל להמציא כמה יעדים בדיעבד (אולי: לחתום הסכם עם קונדוליסה רייס?), קשה לראות כיצד ההפצצה המאסיבית מן האוויר והירי הארטילרי שלאחריה היו פרופורציונליים למטרות האלה.

  • יוסי  On 27/01/2009 at 06:55

    אבנר,
    המאמר הזה שלי הוא ניתוח משפטי של המצב.
    אני הרי אומר במפורש "אם אלה הם פני הדברים…".
    ואני גם אומר במפורש שירי מכוון – ואפילו על אזרח אחד – הוא פשע מלחמה.

    יחד עם זאת, השאלה אם הירי היה מכוון או לא מכוון צריכה להיבחן מנקודת מבטו של היורה וממה היורה ידע או לא ידע על זהותם של אלה שהוא ירה לעברם. כלומר, אם נניח שהיורה ניזון מאינפורמציה שמולו נמצאים אנשי חמאס, ובדיעבד התברר שהאינפורמציה היתה שגוייה ואלה היו רק אזרחים – כי אז אין להאשימו בפשע מלחמה.

    לגבי המידתיות, לא אמרתי דבר לגבי מה מידתי או מה לא מידתי. דיברתי על הצד המשפטי של העניין. שאלת המידתיות או העדר מידתיות היא בסופו של דבר עניין להכרעה משפטית (וגם היא, כמו שהבהרתי, יכולה להשתנות משופט לשופט).

    לגבי ביתו של ד"ר אבו אל עייש, אם שמעתי נכון, היתה טענה שירו מכיוון ביתו לעבר חיילי צה"ל. כלומר, על פי הטענה זה לא שסתם הסתתרו שם, אלא ירו משם.
    ואם הטענה נכונה, מה אתה מצפה מחיילי צה"ל לעשות? לברוח?

    אבל אפילו אם רק הסתתרו שם, הרי המלחמה היתה נגד החמאס, כלומר נגד אנשיו, כך שלא ברור לי כיצד אתה מסיק שמותם של אלף אנשי החמאס אינו קריטי להשגת יעדי המלחמה (כפוף כמובן למידתיות שעליה דיברתי).

    שוב, אני מדבר רק על ההיבט המשפטי, כך שלא צריכה להיות בינינו מחלוקת.

  • חנה בית הלחמי  On 27/01/2009 at 07:02

    בוצעו.
    ההצטחצחות וההתיפייפות המשפטית היא הלבנת השרץ בעיני.
    ולדמגוג שהגיב כאן – דבריו נשארים דמגוגיה. האמת נמצאת רק בהריסות ובמס' קברי הילדים שנחפרו שם, לא במוחות מעוותים של לאומנים קהי רגש וגזענים המכשירים את סבלו של הזולת באמצעות דה הומניזציה.
    אגב, גם העברת השיח לשיח משפטי הוא דה הומניזציה, גם אם מתוחכם יותר.

  • יוסי  On 27/01/2009 at 07:10

    חנה,
    אני לא בטוח שהבנתי אותך.
    האם אין זה לגיטימי לראות גם איך הדברים נראים מהזווית המשפטית?
    האם אין מקום לשיח משפטי?
    הרי אם יהיה משפט – זה מה שיקבע, לא?

  • חנה בית הלחמי  On 27/01/2009 at 10:00

    אין שיח משפטי שיכול להחזיר לחיים 400 ילדים.
    לחשוב שיש משמעות כלשהי להנמקה המשפטית אל מול מה שעשינו, זה סוג של יוהרה מובנית בצידו של ה"הגמון", במקרה הזה בצד הישראלי. וגם הלבנת הכביסה המצפונית ודה הומניזציה לאחר, שניתן להפוך אותו להגדרות וביטויים משפטיים "נייטראליים". אין שום דבר נייטראלי בטבח ילדים ע"י מדינה כובדת ועוצמתית ובעזרת אחד הצבאות החזקים בעולם. ואין בהנמקה המשפטית ה"נקייה" הזו שום פוזיציה מוסרית, שבלעדיה אנחנו (כבר מזמן, כנראה) עפר ואבק ועם סימן שאלה גדול מעל ראשינו.
    לפני ההנמקה המשפטית אתה בן אדם. איזו אמירה יש לך על כך שטבחנו באוכלוסיה אזרחית?

  • חנה בית הלחמי  On 27/01/2009 at 10:01

    כתבתי תקווה במקום תקבע.

  • יוסי  On 27/01/2009 at 11:11

    חנה,
    מה את מצפה, שאמנה כרוכל את התבטאויותי?

  • חנה בית הלחמי  On 27/01/2009 at 17:29

    .

  • יוסי  On 27/01/2009 at 18:43

    בסוף תגובתך הקודמת שאלת איזו אמירה יש לי וכו'
    ואז שאלתי אותך אם את מצפה שאמנה כרוכל את התבטאויותי בנושא.

  • מיכה  On 27/01/2009 at 20:48

    את עושה כאן מעשה מאד בעייתי. את קובעת – לא במפורש אלא בהבלעה – שטבחנו בילדי עזה, ודורשת מיוסי להגיב לקביעה הזו. אבל הקביעה עצמה היא שנויה במחלוקת. טבח (כמו רצח) הוא דבר שמבוצע במחשבה תחילה ומתוך כוונה לטבוח. הטענה (של יוסי לפחות) עד כה היא שבאופן כללי לא היתה כוונה כזו (גם אם היתה אדישות לכך שרבים ייהרגו). זה לא הבדל דק שניתן לפטור אותו ב-"מה זה משנה, נהרגו ילדים אז מה אכפת לי מה הכוונה". מבחינה מוסרית זה הבדל עצום. מי שקובע שהדברים זהים מבחינה מוסרית כמוהו כמי שקובע שהתאונה בה הרג עו"ד קלגסבלד אם ובנה היא רצח. זה דבר שמתאים למגיבים ב-ynet, אבל אין לו מקום בדיון רציני.

  • ערדי  On 27/01/2009 at 21:28

    חנה בית הלחמי בזמנו גם הסבירה שאין כל הבדל בין נהג הדחפור שנסה לדרוס יהודים בירושלים לבין סתם נהג שפגע במישהו בתאונת דרכים. לא הייתי מבזבז זמן בויכוחים. "מגיבים בווינט"? הלוואי.

  • חנה בית הלחמי  On 31/01/2009 at 07:14

    אין צורך להשתמש בסופרלטיבים שנראים על פניו כמו התחמקות מתחכמת, שאני בטוחה שאינה בין כוונותיך.

    ו"ערדי" כותב מהגיגי נפשו המעוותים, לא מצטט מדברי. זאת למרות שאני מאמינה שזהו זן של טוקבקיסטים שממש מאמינים למציאות המדומיינת שלהם.

  • חנה בית הלחמי  On 31/01/2009 at 07:19

    שומעים כעת הן מהדרג המדיני והן מהצבא באופן מפורש: מדובר בכוונה תחילה של מתקפה "לא מידתית" והנחיה לצבא לא לוודא סכנה אלא לירות ולטווח על בסיס חישד ראשוני בלבד.
    קראתי איפהשהו השבוע מאמר של בועז אוקון שמצביע על הצורך בועדת חקירה למען העמידה המוסרית והאבסולוטית העתידית של המדינה וצבאה. הוא גם כתב שההחלטה לירות מבלי למיין מטרות היא מסיבה פוליטית, שהניבה שיקול קר – המחיר הפוליטי על נפילת חיילים ספורים גבוה מהמחיר הפוליטי של רצח מאות ילדים של אחרים. אני מסכימה איתו. למרות חוסר הקשר לכאורה של המלחמה לבחירות – ההרג המכוון של מאות ילדים ע"י ישראל היה פתיח לקמפיינים של העבודה וקדימה. ההחלטות נלקחו בהתאם.

  • חנה בית הלחמי  On 31/01/2009 at 07:26

    היא מהותו של הדיון הרציני, שיורד לעומק התהליך החברתי המעמדי, שמאיין את ערך חייהם של מי שלמטה, בכוונה. הכוונה, גם אם אינה מכוונת ישירות לאם ובנה כי ממרום מעמדו של בעל השררה והג'יפ הם חסרי חשיבות, היא זו שמגדירה רצח. כדי לרפא את הנגע – מוטלת עלינו חובה להיכנס ברזולוציה עמוקה יותר להקשרים הללו. דווקא הפשטנות שאינה רואה בזה רצח, מתאימה לשטחיות של הטוקבקיסטים (ולדעתי היא עלבון לאינטליגנציה – אבל זה כבר לדיון אחר).
    הניסיון לחפות הן על זה והן על צה"ל – פתטי בעיני, שכן הוא סותר אפילו את הודאות מושאי הדיון עצמם.

  • יוסי  On 31/01/2009 at 10:05

    חנה,
    נראה לי מוזר וגם מביך אני חייב להודות.
    אני הרי לא נמצא כאן במבחני קבלה למסדר כזה או אחר, ואני גם לא זקוק לתעודת הכשר ממאן דהוא.
    בכל אופן, אם מאד מאד חשוב לך, את יכולה לחפש ולמצוא כמה וכמה תגובות שלי ברוח הדברים שאת מחפשת (אפילו, אם אני זוכר, תגובה קטנה באחד הפוסטים שלך).

    ועוד כמה הערות קטנות:
    כאב וצער על הרוגים – במיוחד ילדים ותינוקות – אינו חייב להיות תלוי בהכרח בשאלה מי גרם לכך.
    והכאב הזה, כדי שיוכר ככאב, גם אינו חייב להיות מבוטא בטקסט שהוא בן יותר מ-500 מילה.

    ועכ"פ, בן אדם, כדי שיוכר ככזה, אינו חייב להציג בפני מישהו את נאד הדמעות שלו – רק כי מישהו ביקש זאת ממנו.

    אני מאד מאד מקווה, חנה, שאינך רואה עצמך כמעין "משטרת מחנה".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: