ממשלת מעבר ושופטים ילדותיים

קשה להימלט מהמסקנה שכאשר חברים בוועדה היוקרתית למינוי שופטים מתעלמים במופגן מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ופועלים בניגוד לחוות הדעת שלו – הם חושפים בכך פן לא מספיק בוגר ולא מספיק בשל באישיותם.
 
ובכך ממש כשלו שלושת שופטי בית המשפט העליון – הנשיאה דורית ביניש, והשופטים אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי – שעה שהיו אמורים למלא את תפקידם המינהלי – החוץ שיפוטי – בוועדה למינוי שופטים.
 
והרי לאחרונה, על רקע הכוונה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא מפסיקים אנשי מערכת המשפט, בהווה ובדימוס, כמו יצחק זמיר ואחרים, להבהיר לציבור את החשיבות הרבה בשמירת מעמדו וכוחו של היועץ.
 
ובני האור הללו מסבירים לנו שוב ושוב, שהיועץ המשפטי לממשלה הוא הוא הקובע והפרשן המוסמך של ההיבט החוקי והמשפטי של העניינים המינהליים השונים הטעונים חוות דעתו והנחייתו המשפטית. 
 
אלא שהחברים הנכבדים ביניש, פרוקצ'יה ולוי – תחת שישמשו דוגמה ומופת ליישום העיקרון החשוב הזה – בועטים בו ברגל גסה ושחצנית.
 
כי ביניש פרוקצ'יה ולוי הם כאמור לא סתם חברים בוועדה למינוי שופטים: הם גם שופטים בבית המשפט העליון. וככאלה, כך נראים הדברים, חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נחשבת בעיניהם כקליפת השום – גם כשהם ממלאים תפקיד מינהלי מחוץ לבית המשפט.
 
אחרת קשה להבין את התעלמותם של ביניש פרוקצ'יה ולוי מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כשקבע שאין מניעה לכנס את הוועדה למינוי שופטים – גם בזמן כהונתה של ממשלת המעבר – ולבחור שופטים חדשים לבית המשפט העליון.
 
כי ביניש, פרוקצ'יה ולוי סבורים כאיש כאחד – איזה צירוף מקרים נדיר – שהוועדה מנועה מלבחור שופטים חדשים בתקופת כהונתה של ממשלת מעבר, והם מסתמכים בסברתם זו על פסק הדין בבג"צ 8815/05, שעוסק במגבלות החלות על ממשלת מעבר.
 
לא נתייגע כאן בניתוח מעמיק של פסק הדין הנ"ל, ודי אם נציין שכל ניתוח הגיוני וסביר מוביל למסקנה שהמקרה שנדון בפסק הדין הנ"ל שונה בכמה נקודות מהותיות מהמקרה הנוכחי של הוועדה למינוי שופטים, ולכן כינוס הוועדה – כפי שסבר גם היועץ המשפטי לממשלה – לא חרג ממתחם הסבירות.
 
ועל כל פנים: אם מי מחברי הוועדה סבורים היו, שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה פסולה ואין לכנס את הוועדה בתקופת ממשלת מעבר – כי אז היה על אותם חברי ועדה הסבורים כך לנהוג כפי שאמור לנהוג כל אדם מן הישוב ולעתור לבג"צ שיכריע בעניין.
 
ובאשר לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, מה לנו יותר מכך שהשופטת פרוקצ'יה, שכתבה את פסק הדין בבג"צ הנ"ל, מסתמכת בפסק דינה ומצטטת ארוכות קטעים מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה עצמו – הנחיות העוסקות בסמכויות הממשלה בתקופת כהונתה כממשלת מעבר.
 
ובאחד מהציטוטים שמביאה השופטת פרוקצ'יה כאסמכתא בפסק דינה – קובע היועץ המשפטי כך:
 
"ככל שמדובר במשרות בכירות בשירות המדינה, בתקופה זו ראוי, ככלל, להימנע מאיושן על דרך מינוי של קבע לתפקיד, אלא אם המדובר במינוי מקצועי מובהק הנדרש בעת הזאת במהלך הדברים הרגיל"
 
עיננו הרואות: הכלל הוא אכן שבתקופת כהונתה של ממשלת מעבר יש להימנע מאיוש משרות בכירות בשירות המדינה – אלא אם כן המדובר במינוי מקצועי מובהק במהלך הדברים הרגיל.
 
ובכן, מה טוענים השופטים? שמינויים אינו מקצועי מובהק? שהם מתמנים על פי מפתח פוליטי? הרי הנשיא לשעבר אהרן ברק התפאר לא פעם בכך שהוא מעולם לא התעניין בעמדות הפוליטיות של המועמדים לשיפוט. יתרה מכך, הוא התנגד כידוע למועמדות של אדם בטענה שיש לו אג'נדה. במילים אחרות, ברק התנגד למינוי בטענה שהמדובר במינוי שאינו מקצועי מובהק.
 
ואשר לנסיבות כינוס הוועדה, הרי ידוע שמועד הישיבה נקבע זמן רב לפני שהממשלה הפכה לממשלת מעבר – כך שיש לדחות אפשרות שמאן דהוא ניסה לבצע מחטף בזמן כהונתה של ממשלת מעבר.
 
אלא שמתברר שוב, שכאשר מגיעים למקרה שהשופטים עצמם הם בעלי עניין בו, או אז ההנחיות החוקיות מפסיקות לחייב אותם – גם כשהם מחוץ לתפקידם השיפוטי, ואז – איש לא יעצור בעדם מלדרוך בראש חוצות על היועץ המשפטי ועל הנחיותיו.
 
וכך, חברי הוועדה ביניש פרוקצ'יה ולוי הגיעו לישיבת הוועדה כשלראשיהם אמנם כובעים מינהליים של חברי הוועדה, אבל מאחורי גבם תלויים להם מגבעות של שופטים.  ובהיפתח הישיבה חבשו לפתע ביניש, פרוקצ'יה ולוי לראשיהם את מגבעות השופטים, משל ישבו בדין במשפט, וקבעו – למרות חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – שאין לכנס את הוועדה בתקופת ממשלת מעבר. אמרו ועשו והסתלקו מהישובה.
 
ואגב, בהתנהלותם זו סיפקו ביניש פרוקצ'יה ולוי תחמושת נוספת לאלה הסבורים שיש להקטין את משקלם של השופטים בוועדה למינוי שופטים.
 
ובשולי הדברים, קשה להתעלם מכך שביניש פרוקצ'יה ולוי לא העמידו – מבעוד מועד – את שאר חברי הוועדה על עמדתם המשותפת, והעדיפו להפתיעם בפתח הישיבה במה שנראה כמארב משפטי. אין זאת אלא שתום הלב הידוע לא מחייב אותם, אלא רק את זולתם.
 
אלא שלמרות המארב המשפטי הזה הצליח שר המשפטים להזעיק לישיבת הוועדה את היועץ המשפטי לממשלה כדי לשמוע ממנו חוות דעת הקובעת – בניגוד לעמדת ביניש פרוקצ'יה ולוי – שאין מניעה לקיים את הישיבה. 
 
ובכן, למה ומדוע חברי הוועדה הנכבדים ביניש, פרוקצ'יה ולוי לא התעשתו ולא קיבלו עליהם את חוות דעתו המחייבת של היועץ המשפ
טי לממשלה? מאותה הסיבה שהחתולה שלי מתקשה לרדת מהעץ.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On 28/09/2008 at 19:23

    הרי עמדה בפניהם האפשרות לחסום כל מינוי שאינו נראה להם, ובכך לחתום את הדיון ללא תוצאות ולמסמס את הבעיה. לא הייתה מתעוררת, ככל הנראה, תשומת לב מיוחדת או ביקורת.

  • דודי  On 28/09/2008 at 19:27

    די ברור שהציטוט שהבאת מתייחס לאפשרות – הריאלית מאד בעולמנו – של מחטפים פוליטיים זריזים. ג'וב אחרון ופרידה. השר – שיודע שימיו במשרדו קצרים – ממציא איזה תפקיד כדי לספק אחד ממקורביו. לא כך מינוי שופטים, שנדרש מאד-מאד בעת הזו במהלך הדברים הרגיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: