בג"צ התחרפן

גם מי שתומכים באקטיביזם השיפוטי נוסח אהרן ברק חייבים להודות, שהאקטיביזם הברקי הוא חיית מחמד – פודל של ממש – לנוכח האימפריאליזם השיפוטי שקונה לו שביתה בקרב אחדים משופטי בג"צ דהיום.
 
שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שהיה בעבר סגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד, לא אוהב את החלטת הממשלה לשחרר 200 אסירים בטחוניים כמחווה לאבו מאזן.
 
האמת, שגם אני לא משתגע על ההחלטה הזו.
 
אבל להבדיל מהשופט אדמונד לוי – אני לא שופט בג"צ.
 
"מחווה לאבו מאזן? אותי זה לא משכנע" – אומר השופט אדמונד לוי במהלך דיון בבג"צ בעתירה כנגד שחרור האסירים הבטחוניים.  
 
וכשהפרקליטות מבקשת לשכנעו שהמדובר בהחלטה מדינית ואל לו לבג"צ להתערב בה, קובע השופט לוי: "אין חובה בדין שבג"ץ לא יתערב בנושאים מדיניים. זהו סכר שבג"ץ שם לעצמו". 
 
ובמילים אחרות, דעו לכם שבג"צ הוא כאן בעל בית, והוא לבדו קובע את גבולות ממלכתו – גם אם הוא עושה כן תוך איבוד שפיותו.
 
ובהחלטתו בעניין האמור קובע בג"צ מפי השופטת פרוקצ'יה שישבה אף היא בהרכב כי:
 
"המדובר הוא בהחלטת הדרג המדיני בענין מובהק שבמדיניות, הכרוך במערכת היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינאית. מושכלות ראשונים הם כי אין בית משפט זה נוהג להתערב בהחלטות הדרג המדיני בעניינים כגון דא".
 
אבל עמדתו המוצהרת הזו של בג"צ אינה מפריעה לו לדון כהנה וכהנה בסוגייה המדינית, ואף לציין כי בא כוחה של המדינה (ציטוט): "פרש בדלתיים סגורות הסבר מפורט לטעמים המדיניים העומדים מאחורי המהלך המדיני".
 
והשאלה הנשאלת היא, אם בית המשפט עצמו אומר, שהוא אינו נוהג להתערב בהחלטות מדיניות, מדוע הוא בכלל מקיים דיון לגופו של עניין, ואף שומע נימוקים מדיניים בדלתיים סגורות, ומפשפש בקרביהן של ההחלטות המדיניות הללו?
 
במילים אחרות, מהיכן הסמכות של בג"צ לקיים דיון ולבחון החלטה מדינית בתור שכזו? מהיכן הסמכות של בג"צ לצוות על הממשלה שתמציא לו את הנימוקים המדיניים שעמדו בבסיס החלטתה? מהיכן נוטל השופט אדמונד לוי סמכות לעצמו להיות שותף סוד של הממשלה – באמצעות דיון בדלתיים סגורות – בהחלטותיה המדיניות?
 
מה שבאמת מדאיג הוא, שהשופט אדמונד לוי – כך נראה – כלל אינו מבין היכן כאן הבעייה.
 
ושאלה שולית: מדוע כבוד השופט אדמונד לוי – שזכה לכינוי "שופט המעברות" – משמיט מקורות חייו, באתר בית המשפט העליון, את העובדה שהוא כיהן בעבר כסגן ראש עיריית רמלה?
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On 31/08/2008 at 18:30

    טרונייתך, יוסי, נכונה לגופה. שופטי בג"צ מכניסים עצמם לשטחים לט להם, לא שפיטים בעליל.

    אלא שנשאלת השאלה – מה יום מיומיים? מדוע עכשיו, יוסי? במחשבה שנייה, בכל עת ראוי להוקיע התנהגות שכזו מצד שופטי בג"צ, בטרם נשמע כי הם החליטו לאכלס את קריית הממשלה.

    ואל תטעה, יוסי – זהו המשך ישיר לגישתו של ברק. לא פודל היה ברק [ובהכירי מעט את דיעותיך, אני מניח שנקטת לשון מליצה גרידא], אלא מניחה של שיטה הרסנית ומחוסרת יסוד, שרק מוסיפה לפגוע בעקרון הפרדת הרשויות, לפגוע בכנסת ישראל, בממשלה, ובנו – בעקרון הדמוקרטי הבסיסי.

  • יוסי  On 31/08/2008 at 18:44

    לצבי,
    מה זאת אומרת מדוע עכשיו?
    הביאו התבטאות של אדמונד לוי עכשיו אז אני מבקר אותו עכשיו.
    ההתבטאות הזו של השופט אדמונד לוי, בתוספת מה שנאמר בפסק הדין, הסגירו שחור על גבי לבן את מעמדם בעיני עצמם לגבי עניינים, שהם במובהק מחוץ לתחום שלהם.

  • צבי  On 31/08/2008 at 18:56

    יוסי, אין זו הפעם הראשונה.
    בשנים האחרונות, זוהי הנורמה בבג"צ…
    נורמה פגומה, כך שמחאתך מוצדקת לגופה.
    ראוי רק שידעו, שאין בה חדש, ובכך גוברת סכנתה של גישה "שיפוטית" זו

  • אלון  On 01/09/2008 at 00:17

    לוי צודק. העובדה שהחלטה היא מדינית לא מחסנת אותה מביקורת שיפוטית.

    אם הממשלה רוצה להפציץ את תל אביב כדי לחסל יתושים, זו החלטה מדינית כי זה שימוש בכח צבאי, ונעשה בחדרי חדרים עם שיקולים סודיים וכו'. האם אין נורמות שחלות על הסיטואציה?
    האם לא ניתן לדון בהחלטה, בסבירותה ושאר הנורמות המשטיות שחלות ומקבילות את שיקול דעת הממשלה בענין?

    אם יש נושא שהדין נתן לממשלה שיקול דעת מוחלט, אז אין סמכות לבית משפט להתערב.
    אבל אין כזה .
    ולכן זה אכן ריסון עצמי כשהוא לא מתערב, ולא ריסון מכח הדין.

    מאידך, הריסון הזה לא קיים סתם. ואכן נדמה שבענין כמו חילופי השבויים ודומים לו הוא צריך להיות מופעל.

    (בעיקר שיקולים שדומים ל"פורום נאות", והפרדת רשויות).

  • יוסי  On 01/09/2008 at 01:57

    לאלון,
    לעניין ריסון עצמי, יש כאן כשל לוגי מובהק של השופט לוי (ושלך). כאשר בג"צ מטיל על עצמו ריסון עצמי (ובפסק הדין יש אף אסמכתאות משפטיות ותקדימים לריסון הזה), הדבר הופך ריסון מכוח הדין. אמנם בג"צ יכול לסטות מהדין, אבל כל זמן שהוא לא סוטה – זה הדין.

    הדוגמא שהבאת לעניין הפצצת יתושים בתל אביב, אינה ממין העניין, כי להפציץ עיר זהו פשע מלחמה.

    לגוף העניין, בג"צ עצמו אומר – ולוי חתום על פסק הדין הזה – שאין הוא נוהג להתערב בהחלטה מדינית מובהקת .
    משמעות הדבר של אי התערבות היא, בין היתר, שאין הוא בוחן את סבירותה של ההחלטה המדינית בתור שכזו.
    אחרת היה הבג"צ אומר שזו החלטה סבירה (או בלתי סבירה וכו').

    הממשלה מוסמכת לקבל החלטות מדיניות מובהקות – גם אם הן בלתי סבירות.
    כך למשל, יהיה זה בלתי סביר בעליל להחליט לנתק את היחסים עם ארה"ב. האם בג"צ יכול להתערב בהחלטה הזו בתור שכזו? ברור שלא.

  • אלון  On 01/09/2008 at 03:18

    עיוותת את דברי.

    1) הכוונה שלי ושל לוי (אני מניח) ש"מן הדין" הוא מן ה"חוק הניתן ע"י המחוקק או המכונן" כפי שידוע לך שנהוג להשתמש במונח הזה לעיתים אף ש"הדין" כמובן כולל "הלכה פסוקה". וזאת כיוון ש"הדין" נאמר ביחס למחויב בו. כך הדין בשביל העליון לא כולל הלכה פסוקה, וגם לא בשביל המחוקק. אבל בשביל הרשות המנהלית כן.
    אולם גם אצלך הכשל, הלכה פסוקה מחייבת את העליון? לא. גם הנוהג לקיים את התקדים של העליון הוא מכח הריסון שלוקח על עצמו בית המשפט. ולא הדין (בכל מובן). הריסון עצמו הוא לא מכח דין, הוא לא יכול להיות. מיום שהדין יחייב ריסון, אי אפשר יהיה לסטות מהריסון הזה בפסיקה. כי הפסיקה היא ע"פ הדין לעולם. אין פסיקה בניגוד ל"דין".

    2) ברור שהבאתי דוגמא של פשע מלחמה. למה זה לא טוב? דווקא בגלל שיש מקור נורמטיבי האוסר על הפעולה שהיא "החלטה מדינית מובהקת" (שימוש מיידי בכח צבאי), כדי להדגים שאלו אינם חסינים מביקורת שיפוטית.

    3) בגצ יכול להתערב בכל החלטת ממשלה שהיא בניגוד לדין. והחלטה בלתי סבירה היא בניגוד לדין. ולכן ניתן להתערב. עד כאן לוי צודק. התלונה שלך לא ברורה לי.
    והעובדה שהבג"ץ לא מתערב היא מכח ריסון עצמי, ולא מכח מגבלות סמכותו. למה יש ריסון עצמי? אמרתי מקודם. וגם פה ראוי להפעילו. המונח "פעולה מדינית מובהקת" זה דרך לתאר את המקומות שבהם ודאי ראוי שיהיה ריסון עצמי. זה ענין סמנטי היחס בינהם.

    אם אתה תופס את האירוע של הפגזת תל אביב כענין שלא ראוי להתערב בו, אז תגיד שהוא "פעולה מדינית מובהקת", אחרת תגיד: זה לא פעולה מדינית מובהקת.

    אם אתה חושב שהפעלת כח צבאי הוא תמיד פעולה מדינית מובהקת (וזה עולה מעמדתך שיש דברים שהם תמיד כאלה, כמו יחסי חוץ ושחרור מחבלים או אני לא יודע מה) אז אתה צריך להגיד שגם בהפגזת תל אביב, זו פעולה מדינית מובהקת ולכן:
    "לגוף העניין, בג"צ עצמו אומר – ולוי חתום על פסק הדין הזה – שאין הוא נוהג להתערב בהחלטה מדינית מובהקת .
    משמעות הדבר של אי התערבות היא, בין היתר, שאין הוא בוחן את סבירותה של ההחלטה המדינית בתור שכזו.
    אחרת היה הבג"צ אומר שזו החלטה סבירה (או בלתי סבירה וכו'). "
    כפי שכתבת, ולכן גם לא בודקים אם זה פשע מלחמה או לא. פשוט מותר וזהו.

    אני מצטער יוסי. אבל תאורתית לוי צודק. ההכרעה במקרה שפוט לא מתאימה. היה צריך להגיד שזה מקרה של פעילות מדינית מובהקת שראוי להפעיל בו ריסון ולא לדון בו, וזהו.
    אבל תאורתית, אכן אין מגבלה על בית המשפט לדון בענין כזה אלא אם הוא הוגבל בדין, והוא לא (ולא, דין כאן לא כולל הלכה פסוקה כי אנחנו דנים במחויבות העליון ל"דין" והיא לא מחייבת את העליון).

  • יוסי  On 01/09/2008 at 09:26

    לאלון,
    אתה אומר:
    "הדין בשביל העליון לא כולל הלכה פסוקה, וגם לא בשביל המחוקק"

    אם זו המצאה שלך – תגיד.
    אם לא – תראה לי מי עוד אמר כך אי פעם.

    כי לפי ההיגיון שלך – הדין לא כולל חקיקה בשביל המחוקק. כי הוא הרי יכול לסטות ממנה.
    חשבת על זה?

    לעצם העניין, אני – ולא רק אני – כופר בסמכותו של בג"צ להתערב בהחלטה מדינית מובהקת בתור שכזו, ואם הוא מתערב – ההתערבות היא בלתי חוקית ויש להשליך אותה לפח האשפה.
    זו בדיוק תורת השפיטות.
    החלטה מדינית מובהקת, בתור שכזו, היא בלתי שפיטה – כמו גם החלטת המ"פ, בתור שכזו, לתקוף משמאל ולא מימין.

    שים לב שאני אומר ומסייג רק להחלטה "בתור שכזו", ולא לכל החלטה.

    כלומר, אם להחלטה יש משמעויות או תוצאות שהן בלתי חוקיות – בג"צ חייב להתערב.

    למשל, אם בפני המ"פ עומדות שתי אופציות זהות מבחינה צבאית – לתקוף משמאל וגם מימין, אבל בתקיפה משמאל הוא ישחית שדה חיטה – על בג"צ להתערב.

    או אם מדינת ישראל מחליטה לנתק את היחסים עם ארה"ב וישנה טענה שראש הממשלה קיבל שוחד מממשלת רוסיה כדי לעשות כן – על בג"צ להתערב.

    כלומר, אני מתכוון רק להחלטה "בתור שכזו".

  • אלון  On 01/09/2008 at 13:32

    זו לא "המצאה שלי". כשאני אומר הדין מחייב אותי לעשות X, אז מה נבדוק? את מכלול הדינים שמחייבים אותי… מתוכם ננסה למצוא את התשובה, האם מחייב אותי לעשות X או לא.
    כששואלים אם בגץ מחויב בדין לעשות X. צריך ללכת למכלול הדינים שמחייבים אותו, ("הדין" בשבילו) ולראות אם יש שם חיוב לעשות X.
    כששואלים אם בגץ חייב להמנע מדיון בנושא הפגזת יתושים, צריך ללכת לגוף הדינים שמחייב אותו (וזה לא כולל פסיקה).

    ונכון, ה"דין" המסדיר את החקיקה, לא כולל את החוק (אלא את חוקי היסוד, תקנון הכנסת….)

    עלית בדיוק על הענין, "שפיטות", זה לא מכח הדין, זה ריסון עצמי (אלא אם נכתב בחוק שככה וככה לא ידון בבגץ ומעשים אלו ואלו יהיו לשיקול דעתה המוחלט והלא מבוקר של הממשלה וכו')

    לא לגמרי הבנתי את ה"בתור שכזאת"… ההפגזה של העיר זה לא ידון בבגץ… המיקום שלה , התזמון שלה כן ידון?
    אז אתה מסכים שיש לדון בעתירה על אסירים, השחרור עצמו לא ידון. אבל כמות האסירים וזהותם כן.
    ?

  • יוסי  On 01/09/2008 at 14:18

    לעניין המחוקק לא התייחסת לנקודה.
    אתה אומר שמבחינת בית המשפט, הדין לא כולל את הפסיקה.
    לפי ההיגיון הזה, מבחינת המחוקק, הדין לא רק שלא כולל את הפסיקה, אלא גם אינו כולל את החקיקה כי הוא יכול לסטות מהחוק.
    כלומר שלגישתך מבחינת המחוקק אין כלל דין – לא חוק ולא פסיקה.

    ואני אומר שהן מבחינת המחוקק והן מבחינת בית המשפט הדין כולל את הכל – כל עוד לא שונה על ידם.

    "בתור שכזו", הרי נתתי דוגמאות. הכוונה להחלטות נטו – ללא רכיבים זרים כגון אי חוקיות.

    אם ממשלת ישראל מחליטה לנתק את היחסים עם ארה"ב – בית המשפט מנוע לבדוק את סבירות ההחלטה מבחינה מדינית נטו, ולקבוע שהיא בלתי סבירה. זו תמציתה של הפרדת הרשויות.

    שפיטות זה לא ריסון עצמי. שפיטות חלה ומחייבת את בית המשפט, והחלטות שהוא יקבל למרות היותן לא שפיטות – הן החלטות לא חוקיות.

    לא יתכן שבית המשפט יקבע מה שפיט ומה לא. כי אם הוא יקבע, לפי ראות עיניו, מה שפיט ומה לא שפיט – הפכת אותו לריבון.

    ובכלל, הייתכן שכל דבר שהוא בלתי שפיט הוא כזה כיוון שבית המשפט שם על עצמו רסן?

    אם למשל אני מחליט שאני לא רוצה ללכת היום לסרט, ובית המשפט קובע שהוא לא מתערב בהחלטה הזו שלי (עקב היותה בלתי שפיטה) – האם תאמר שבית המשפט קבע כך כי הוא שם על עצמו רסן?

  • חולי  On 01/09/2008 at 20:08

    אהלן,

    לדעתי אתם חלוקים בדעותיכם עוד בשורשים ולא רק בדיון שפרוס כאן לפננו… 🙂

    אלון,
    אתה מתייחס לחוק ולחוקי מוסר כדברים גמישים שיכולים לשנות את הצורה שלהם לפי המצב. (זה מה שהבנתי מעוד תגובות שלך בשרשורים אחרים… 🙂 )
    לכן אתה חושב שאנשים צריכים לקחת סמכויות ואחריות במצבים שונים, ולפעול לפי הגמשת החוק או החוק המוסרי…

    העניין הוא שהקטע עם מוסדות השיפוט הביקורתי כמו הבג"ץ למשל שזו בדיוק לא המטרה שלהם, אלא להפך.
    במדינות "נורמליות" התפקיד של בתי הדין העליונים הוא לוודא את חוקיות החוקים יחסית לחוקת המדינה… ומן הסתם זכויות אזרח וכדו… וזהו.
    לבית המשפט לא צריכה להיות גמישות מוסרית או יכולת או רצון לקחת אחריות… ההפך- הוא צריך להיות משולל גמישות ומשולל דעה. הוא צריך לבצע בדיוק את שהחוק אומר. ואם החוק מטומום זה התפקיד של בית הנבחרים לשנות אותו…

  • אלון  On 01/09/2008 at 23:12

    ליוסי,

    כל הדיון סביב מה המשמעות של המונח "דין" נסוב סביב האמירה של השופט לוי שאי התערבות במדיניות היא לא מכח הדין.
    אתה רוצה פירוט קטגורלי של שימושי המילה דין (למען האמת כל מילות היחס) אז הנה:
    "דין" נאמר (כמו שאומר אריסטו על "הווה") במובנים רבים.
    "דין" הוא "כולל", הוא כל מה שהוא דין – כאן מוחלת המילה דין על חוק, תקנה, חוקה, פסיקה מחייבת וכל מקור אחר שהוא מחייב כחוק או מכח חוק (ואז יש שאלה תורת-משפטית מהו "חוק", שחולי חושבת שאנחנו חלוקים בה, אבל נדמה לי שלא).
    "דין" נאמר גם כ"מושא", הדבר הזה הוא דין.
    כאן הוא בשימוש לתיאור של דבר אחר, ולא ככולל של כל מושאים שהוא יכול לחול עליהם.
    "דין" נאמר גם כיחס. "מכח הדין". כאן הוא מתייחס למושאים מסוימים בכולל שהם תואמים את היחס.
    אז אתה מערבב את הכולל עם היחס ואומר שמשהו אצלי לא בסדר. טוב. מה אני אעשה.

    כתבתי מפורשות:
    "ונכון, ה"דין" המסדיר את החקיקה, לא כולל את החוק (אלא את חוקי היסוד, תקנון הכנסת….)"

    לגבי ה"בתור שכזאת". אז במקרה של ההפגזה של תל אביב, יגיעו למסקנה שזה לא סביר להפגיז שום מקום בתל אביב, ואז יאסרו על הפעולה ש"בתור שכזאת" לא בחנו אותה…. לא מוזר?
    " הרי נתתי דוגמאות. הכוונה להחלטות נטו – ללא רכיבים זרים כגון אי חוקיות." – איך תבחן אי-חוקיות בהחלטה אם לא תבחן ההחלטה גופה?

    שפיטות זה ריסון עצמי. יש 2 מנגנונים של ריסון עצמי "נושאי" (בניגוד לריסון עצמי בתוצאה"). "עמידה" ו"שפיטות".
    לעיתים המחוקק או החוקה מגבילה את בית המשפט ע"י קביעה שמשהו אינו שפיט או שעמידה נקנית רק במצב מסוים. ואז יש הגבלה מכח דין. אבל אין כאלו בשיטת המשפט שלנו (ברק העיר על זה כידוע לך: "שפיטות" זה לא חקיק)

    הליכה שלך לסרט תהיה בלתי שפיטה אם בית משפט יחליט שבמסגרת הפוליטית הוא לא צריך לדון במקרה הזה מטעמים כלשהם (בדרך כלל הם מבניים פוליטים דומים לשיקולי "פורום נאות" ו"הפרדת רשויות"). אחרת הוא יכול לקבוע, שהפעולה שלך היא בהתאם לנורמות שחלות עליך במקרה, או בניגוד אליהם או שאין אף נורמה שחלה על המקרה. אני לא מבין את הקשר של הדוגמא. אתה חושב שזה ענין לא שפיט אם אתה הולך לקולנוע?

    חולי,
    אני לא בטוח למה התכוונת בעמדות שייחסת לי…
    אבל התפקיד שאתה מייעד לבית המשפט הוא לא כזה פשטני אפילו אם זה באמת היה תפקיד כה מוגבל כפי שציינת.
    הויכוח בין האקטיביסטים יותר לאקטיביסטים פחות (אלו שבעד ריסון עצמי) והויכוח על מידת הפורמליזם של ביתי משפט, ושאלות שפיטות ועמידה קיימות בכל שיטות המשפט – גם ובעיקר ובד"כ בעוצמה ב"מדינות נורמליות" – וזה מעיד על הקושי לצייר תפקיד כזה פשטני כאילו התפקיד הוא בדיקת המקרה מול הכלל ולכל כלל כבר יש תשובה בתוכו.
    (מציע לך, אם אלו נושאים שמעניינים אותך, את הספר החדש של אהרון ברק, שהוא לא כתוב למשפטנים דווקא, הוא מקיף וקריא ומדגים כל פואנטה עם דוגמאות, מאוד מענין, ונותן תמונה טובה של המורכבות של השפיטה. באמת ספר טוב)

  • יוסי  On 01/09/2008 at 23:26

    אלון,
    אתה מסבך את העניינים שלא לצורך.
    בוא נלך צעד צעד.

    אין לי בעייה שבג"צ יבחן החלטות מדיניות אם הוא רוצה למצוא בהן אי חוקיות.

    אבל אתה טוען שהחלטות מדיניות לא סבירות הן לא חוקיות.

    כלומר, אתה למשל טוען שהחלטה לנתק את היחסים עם ארה"ב היא בלתי חוקית.

    נכון שאתה טוען כך, או לא?

  • אלון  On 02/09/2008 at 01:09

    כן.

    (אני שם עכשיו בסוגריים, כי אני מניח שהכוונה שלך להמשיך שלב שלב. אז, כן. אבל, זה לא אומר שבית משפט מתערב בזה. בשביל זה יש ריסון עצמי, שאמור לשרת את ענין ה"פורום נאות" ו/או הפרדת רשויות, והדרך היא באמצעות קביעה שהענין הוא בלתי שפיט או מדיניות מובהקת, ולכן לא מתערבים – תאורתית לוי צודק. התוצאה תמוהה, כי היה צריך לפעול בריסון עצמי. זה מה שאמרתי) – אפשר להתעלם מהסוגריים ולהמשיך ב"שלב שלב" אם זה לרצונך.

  • אלון  On 02/09/2008 at 01:36

    (אני מסתייג, רק למען הדיוק. ההחלטה היא בלתי חוקית אם היא בלתי סבירה – וזה תלוי בנסיבות הענין… אבל בהנחה שאנחנו מסכימים שניתן לומר שזו החלטה בלתי סבירה, אז היא לא נתקבלה לפי החוק).

  • יוסי  On 02/09/2008 at 09:17

    הלאה,
    אני טוען שדבר הוא בלתי שפיט כי הוא כזה, ולא כי בית המשפט קבע שהוא בלתי שפיט.
    כלומר, אי השפיטות היא תכונתו הפנימית של הדבר ולא ההחלטה של בית המשפט להקנות לדבר תכונה כזו.
    כלומר, דבר הוא בלתי שפיט בין אם בית המשפט אמר את זאת ובין אם לא.

    למען הסר ספק, אין לי בעייה שבית המשפט יגדיר או יכריז או יצהיר על דבר שהוא בלתי שפיט, אבל אני לא מוכן שבית המשפט הוא זה שיקנה לדבר את תכונת אי שפיטותו.
    כלומר אין לי בעייה שבית המשפט יעשה מעשה דקלרטיבי ויכריז על דבר שהוא בלתי שפיט, אבל אני מתנגד לכך שבית המשפט יעשה מעשה קונסטיטוטיבי ויהפוך דבר לבלתי שפיט (אני מקווה שאתה מבין את ההבדל בין דקלרטיבי לבין קונסטיטוטיבי).

    מה אתה אומר על זה?

  • אלון  On 05/09/2008 at 00:40

    זה יהיה ויכוח קצת עקר… כי מה זה משנה. זה קצת כמו הדיון בין ריאליזם (החוק הוא מה שהשופט פוסק והרשויות אוכפות) לאיזה אידיאליזם (מה שכתוב בטקסט במקום כזה וכזה הוא החוק). אין מזה הרי מוצא.

    אני אישית לא ברור לי איך "שפיטות" זו תכונה של דבר… אבל נניח שכן.

    נניח שדבר הוא בלתי שפיט גם בלי שבית המשפט יגיד שהוא כזה. אז מה הבעיה לומר שכל הדברים האלו שנידונו הם שפיטים עקרונית (למשל, יחסי החוץ של ישראל, או הפעל כח צבאי) ולעיתים בית המשפט אף שהם שפיטים מכריז שהוא מרסן עצמו ומתייחס אל מקרים ספציפיים כ"לא שפיטים" ולא נכנס לגוף הענין…

    אבל ממש לא ברור לי איך אפשר מחד לומר, פעולות שקשורות להפעל הכח הצבאי מול איום על אזרחים היא פעולה בלתי שפיטה, ובאותה נשימה לומר שיש לבחון אם נפלה אי-חוקיות בהחלטה להפגיז את ת"א.
    אי החוקיות להפגיז את ת"א נובעת משיקול הדעת שבפעולה עצמה – גופא! – מידת הכח שנבחרה הנסיבות שהיו ידועות שהביאו להחלטה ומבססות את הצורך בה, וכו'.
    ואם הפעלת כח צבאי הוא שפיט, אז לא ברור לי למה יחסי חוץ זה לא שפיט… מה ההבדל?

    שפיטות נורמטיבית יש לכל מה שחלה עליו נורמה משפטית. שפיטות מוסדית, זה הריסון העצמי, אז יש דברים שמחליטים לא להכנס אליהם, אבל זו החלטה לא להכנס אליהם, זה בנסיבות מסוימות, פוליטיות וכו'. אם אתה רוצה לומר שיש נושאים שבאופן דדוקטיבי מתוח מבנה המערכת הפוליטית שלנו (דמוקרטיה עם הפרדת רשויות וכו') צריך לומר שבית משפט לא ידון בהם לעולם (כי זה בתכונה שלהם להיות בלתי שפיטים – לעולם לא יהיו שפיטים מוסדית), אז תגיד לי מה הם?

    בקיצור, אני טוען שזה לא ענין של "נושא לא שפיט", או החלטה ש"סוגה ודומיה כולם לא שפיטים". זה ענין קונקרטי תמיד, יש דברים שלא יכנסו אליהם מכח ריסון עצמי, יכריזו מוסדית שזה לא רצוי ולא ראוי מכח הפרדת רשויות, אבל בקונסטלציה פוליטית או מול חשדות אחרים, יתכן מצב וידונו בענין הזה בדיוק (ואפילו יתכן שזה יהיה מחויב המציאות! יתכן שרק שפיטה של החלטה כזאת תשמר אמון של ציבור במערכת שילטונית ביצועית – הממשלה).

  • יוסי  On 05/09/2008 at 09:29

    השוני הוא רב מאד.
    כאשר דבר הוא בלתי שפיט בגלל שהוא כזה "מכוח עצמו", כי אז השאלה אם בית המשפט מרסן או לא מרסן את עצמו אינה רלוונטית, שכן במצב כזה בית המשפט פשוט אינו מוסמך לדון בדבר.
    כאשר דבר הוא לא שפיט רק כיוון שבית המשפט קבע זאת, מחר יכול בית המשפט להחליט שזה כן שפיט ולדון בזה.
    דוגמה למעשה שהוא בלתי שפיט מכוח עצמו הוא ההחלטה של המדינה להקים או לנתק יחסים דיפולמטיים בינה לבין מדינות אחרות.
    אתה ממש מתעקש שלא להתייחס לדוגמה הזו, אבל אחזור עליה שוב: אם ישראל תחליט לנתק את יחסיה עם ארה"ב, ובהנחה שזה לא סביר – למרות זאת בית המשפט לא יוכל להתערב בהחלטה, וזאת לא מתוך שהוא מרסן את עצמו, אלא מתוך שמלכתחילה אין לו סמכות להתערב.
    הפרדת הרשויות זה דבר שנכפה על בית המשפט ואינו תלוי ברצונו הטוב או ביכולתו לרסן את עצמו.

    בהרבה פסקי דין – כולל ממש לאחרונה – בית המשפט אומר שהחלטה מסויימת היא פוליטית מובהקת, וככזו בית המשפט טוען שהוא לא נוהג להתערב בה. בעצם האמירה הזו בית המשפט מפר את הפרדת הרשויות. כי באמירה הזו הוא בעצם אומר שהוא מוסמך להתערב בה אבל הוא נמנע מלהפעיל את סמכותו.
    הפרדת הרשויות הנכונה אומרת שבית המשפט אינו מתערב – לא כי הוא לא נוהג להתערב, אלא כי הוא לא מוסמך.
    כאשר לבית המשפט יש כוח להפר את הפרדת הרשויות – זו כשלעצמה הפרת הפרדת הרשויות.
    אם תיתן לבית המשפט כוח להפר את הפרדת הרשויות, יכול גם הצד השני לקחת לעצמו כוח להפר את הפרדת הרשויות ולהחליט, באמצעות חקיקה, שמעשים שונים, שהם שפיטים על פניהם, יהיו בלתי שפיטים.
    כמו שאמרתי: הפרדת הרשויות צריכה להיכפות על כל הצדדים – כולל על בית המשפט – ולא להיות תלוייה בנימוסיהם או ברצונם הטוב (ואגב, אין לזה כל קשר לצורך באיזונים שבין הרשויות).

    ואשר לפטרנליזם שאתה מבקש להקנות לבית המשפט בכך שיתערב בהחלטת הממשלה רק כדי לשמור על האמון בה – זה לא ממש עניינו של בית המשפט. בשביל זה יש בחירות. בית המשפט לא אמור לשמור על אמון הציבור בממשלה כי כידוע יש כאן גם אופוזיציה, ואם בית המשפט פועל לטובת הממשלה הוא פועל בכך נגד האופוזיציה. ובית המשפט, כידוע לך, לא אמור להתערב במשחק הפוליטי.

  • אלון  On 05/09/2008 at 12:13

    בסדר, הגענו לשורש המחלוקת ביננו.

    אני לא תופס "הפרדת רשויות" באופן הזה, נדמה לי זו תפיסה מיושנת (אף שעוד פופולרית).

    מבחינתי לא ניתן לגזור מקיומה של הפרדת רשויות שיש נושאים שרשות אחת לא תוכל לעולם לגעת בהם.
    מה שכן ניתן לגזור זה שיש מצבים שבהם רשות אחת לא תהיה מוצדקת להפעיל סמכות לגבי ענין מסוים (שבמקרה הוא גם בנושא מסוים).

    לדעתי זה יותר מסתדר עם השיטה שלנו, רק דוגמאות:
    1) בית משפט פוסל חוקים (תחום הקלאסי של המחוקק)
    2) רשות שלטונית ביצועית (הנשיא) חוננת טרום-משפט
    3) או (הממשלה) משחררת אסירים (שהמערכת המשפטית גזרה עליהם עונש)
    4) בית משפט מורה על ביצוע אקטיבי של ניהול שוטף (בנית גשר לתלמידים בדואים בנגב, מיגון שדרות) או דן בנושא עם חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה (כמו בנית הגדר או חיסול ממוקד ספציפי)
    5) המחוקק מחוקק חוק ספציפי מאוד הנוגע לרמה הביצועית – למשל חוק המגדיל את התקציב ב X אחוז כל שנה באופן בלתי נתון לשיקול דעת של הממשלה

    לפי הגישה שלך להפרדת רשויות, 1 היה תחום המחוקק ובית משפט לא היה יכול (לא רק לא צריך) להכנס אליו. 2-3 היו תחום מערכת המשפט, והרשות הביצועית לא הייתה יכולה (לא רק לא צריכה) להכנס אליו. 4-5 היו תחום הביצועי-ניהולי של הממשלה לבדה ובית המשפט והמחוקק לא היו יכולים לפעול בנושא.

    אני בעד הפרדת רשויות, אבל כשעושים אנליזה ל"הפרדת רשויות" כמוסד (institution) חוקתי, מונח חוקתי, מתחייב רק שתהיה הפרדה ולא שתהיה הפרדה תמידית לפי נושאים או מאפיינים מסוימים של נושאים.

    כמובן לא התכוונתי לומר שבית משפט יתערב לטובת ממשלה נבחרת. אבל כדוגמא קיצונית למשל אפשר לקחת מקרה של מדינה מושחתת פוליטית עד היסוד. אם עולים חשדות שמשרדי הממשלה פועלים תמיד באופן שמשרת רק את האיש הפוליטי שעומד בראש המשרד ולא לפי האינטרס הציבורי, אפשר שתחום שאתה חושב שהוא מחוץ לנגיעה של מערכת המשפט יהיה דווקא ראוי ונכון שיטופל משפטית (ינוהל בקריטריונים של מקצועיות אובייקטיבית עם ביקורת של גוף חיצוני – כמו בית משפט) וזה כי התנהלות של המשרד (לא כ"נכס" של מפלגה ספציפית, אלא כגוף ציבורי) תלוי באמון הציבור. אם המערכת תדון בהחלטת השר לנתק יחסים עם ארה"ב במקרה כזה, ותתן גושפנקא שהשיקולים לניתוק היחסים היו סבירים וראויים ומנותקים מאינטרס אישי של השר, זה משרת את המערכת, זה ראוי, זה נכון, זה יעיל, זה לא מפר את הרעיון של הפרדת רשויות. לתת למערכת הממשלתית לקרוס עקב "שחיטה" תקשורתית של החלטות השר, בלי שניתן יהיה לעשות שימוש ב"יתרונות" של המשפט כפונקציה חברתית עם תפקיד ציבורי, זה לא "עדיף" בעיני כתיאוריה. וגם לא נראה לי תואם את מה שקורה בפועל בזירה שבין המשפט-לפוליטיקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: