הפוליטיקה הקטנה של ציפי לבני

שלל הכישורים של ציפי לבני מעמיד אותה ללא ספק כמתאימה ביותר להנהיג את המדינה.
 
הכישור הראשון הוא כמובן, איך לא, העובדה שהיא מעולם לא קיבלה מעטפה – אפילו לא מעטפה ריקה.  הרי העובדה הדרמאטית הזו, כשלעצמה, מכשירה אותה להנהיג אותנו בימים הרי גורל – לרבות בימי גשם.
 
הכישור השני של ציפי לבני הוא…. רק רגע, רשמתי לי פתק כדי שלא אשכח. איפה לעזאזל הפתק? שיט, שכחתי אותו בבית. טוב, לא חשוב.
 
וכי מי אינו זוכר את הימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה – ימים שבהם שר החוץ של המדינה אמור היה להתרוצץ נון סטופ בין אולפני הטלוויזיה ולהביא את דברה של המדינה מסוף העולם ועד סופו. אבל ציפי לבני נעלמה אז מהמסכים.
 
ועכשיו מינוי השגריר של ישראל באו"ם.  שרת החוץ שמה את כל כובד משקלה והעדיפה לתפקיד החשוב הזה את הפרופסור למשפטים גבריאלה שלו על פני הדיפלומט המצליח בעל היכולת המוכחת, אלון פנקס, ששימש בעבר קונסול בניו-יורק וחפץ אף הוא בתפקיד.
 
גם ציפי לבני יודעת שחלק גדול מאד – אם לא מכריע – מתפקידו של שגריר בארה"ב, הן באו"ם והן בוושינגטון, מתמצה באין ספור הופעות טלוויזיוניות, על בסיס יומיומי ממש, בכל התחנות הגדולות והקטנות הפזורות ברחבי המדינה.
 
ואלון פנקס הוא מגה סטאר בתחום הזה: בן בית בכל אולפן טלוויזיה, איש רהוט, שוחה בחומרים הרלוונטיים, מכיר היטב את זירת העבודה, מדבר אנגלית הלוואי עלינו, ובעל ניסיון דיפלומטי עשיר ביותר.
 
פשוט לא להאמין: מה גרם לציפי לבני לוותר על שרותו הכל כך חיוני של האיש המוכשר הזה במקום קריטי כמו האו"ם? אילו חשבונות התרוצצו במוחה?
 
המצדדים במינוי של פרופ' שלו מספרים שהשגריר היוצא, דני גילרמן, החל אף הוא את תפקידו ללא כל ניסיון דיפלומטי. נכון, אבל מי יכחיש שגילרמן – שהוא סיפור הצלחה לפי כל קנה מידה – הוא אדם עם נוכחות מרשימה וחיית טלוויזיה מבטן ומלידה.
 
אבל ציפי לבני מינתה לא רק את גבריאלה שלו לשגרירה באו"ם, אלא גם (ביחד עם אולמרט) את סליי מרידור לתפקיד השגריר בוושינגטון.
 
ועכשיו יש לנו בשתי העמדות הקריטיות ביותר בארה"ב, ובשרות החוץ בכלל, שני אנשים – נבונים ככל שיהיו – אבל עם נוכחות של מלפפון.
 
מדוע ציפי לבני העדיפה שני אנשים כל כך חיוורים ודהויים לשתי המשרות הקריטיות הללו? הייתכן שהיא לא מבינה ששולחן העבודה של השגרירים שלנו באו"ם ובוושינגטון הוא אולפן הטלוויזיה? הייתכן שהיא לא מודעת לכך, שאולפן הטלוויזיה – מה לעשות – משדרג את מעמדו של אדם כלפי סביבתו?
 
עד שלא יתברר אחרת, ראוי לאמץ את הדעה שציפי לבני חששה, שמינוי של אדם כריזמטי ומוכשר, והעיקר: מבוקש מאד בתחנות הטלוויזיה בארה"ב – ציפי לבני חששה שמינוי כזה יאפיל עליה כשרת חוץ מול האמריקאים, וכך יעמיד בסימן שאלה את כישוריה שעדיין טעונים הוכחה.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On 29/06/2008 at 14:38

    גבריאלה שלו היתה ממקימי "בצלם", ומה יותר טוב מזה …

  • דני בלוך  On 29/06/2008 at 18:36

    אם טיב המינויים הדיפלומטיים הוא הקריטריון אז גם ראשי ממשלה ושרי חוץ אחרים לא תמיד הצטיינו בטיב המינויים ואינני בטוח שציפי ליבני היא הגרועה שבהם. אם מישהו יודע להופיע היטב בטלוויזיה זה איננו בהכרח סימן ליכולתו לתפקד כשגריר טוב.

  • יוסי  On 29/06/2008 at 19:01

    לדני,
    כמדומני שהמינויים לשני התפקידים החיוניים הללו – יותר מאשר בכל מדינה אחרת – חייבים לכלול את היכולת הטלוויזיונית כמרכיב עיקרי בתוך סט הכישורים של המועמד.
    לאלון פנקס רקורד מצויין – לפחות על פי הפירסומים – ולא זכור לי שנשמעה ביקורת כלשהי על תיפקודו.
    כשהיה פנקס קונסול, ראינו אותו בלי הרף בתחנות הגדולות (שהולכות כידוע לכל העולם).
    האם ראית אי פעם את סליי מרידור בטלוויזיה?
    זה לדעתי מה שמצפה לנו עם גבריאלה שלו וחבל.

  • דני בלוך  On 29/06/2008 at 20:42

    מכיוון שהייתי בשרות הדיפלומטי בארה"ב הרי זו טעות לחשוב שהמרכיב הטלוויזיוני הוא העניין החשוב ביותר. יכולת העבודה הדיפלומטית, המדינית וההסברתית אצל מעצבי דעת הקהל חשובה הרבה יותר. בעידן הנוכחי כאשר בתקשורת לוויינית אתה יכול להגיע לכל אישיות בעולם ההסברה הישראלית בטלוויזיה אינה תלויה בשגריר זה או אחר. הטלוויזיות יעדיפו בכל מקרה את המדינאים הישראלים מן הארץ – ראש ממשלה, שרת החוץ, שר הביטחון ואישים ידועים אחרים. השאלה היא אם השגרירים בוושינגטון ובאום" והקונסולים הכלליים יודעים את עבודתם יותר חשובה מיכולתם הטלוויזיונית. לענייני טלוויזיה ניתן להשתמש בציר הסברה ובדוברים מוסמכים.

  • רני  On 29/06/2008 at 22:28

    יוסי לא בקש שגריר בלי יכולת דיפלומטית, הסברתית, כישופית. הוא ביקש גם וגם וגם כי אנחנו צריכים גם וגם וגם כי מי יודע מה ילד יום. ולא כנהוג היום בישראל שלכולם יש בעיות ולאיש אין פתרונות הציע את פנקס שכנראה הוא גם וגם וגם. ולדעתו ודעתי וכנראה גם דעת דני בלוך, חלקית לפחות ואלי חלקית מאוד, ציפורה בחרה במי שכבר ברור שאין להם אישיות טלויזיונית ועל היתר עוד חזון למועד ויפח לקץ לא יתמהמה…..וכ"ו

  • אלון  On 30/06/2008 at 03:06

    גבריאלה שלו?? איך היא בכלל עלתה כמועמדת? אם כל הכבוד, זה נדמה לי הכי רחוק מהתחום שלה שיכול להיות.

    אני עם יוסי בענין הזה

  • חרטא אבו אל ברטא  On 30/06/2008 at 07:12

    מכיוון שהייתי בשרות הדיפלומטי בארה"ב הרי זו טעות לחשוב שהמרכיב הטלוויזיוני הוא העניין החשוב ביותר. יכולת העבודה הדיפלומטית, המדינית וההסברתית אצל מעצבי דעת הקהל חשובה הרבה יותר."

    מתי זה היה?

    מי אלה "מעצבי דעת הקהל" האלמוניים האלה?

    פעם זה היה העורך של הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט ואולי התכנית 60 דקות. היום אתה יכול לראות איפה נמצא דן ראת'ר ואתה גם יודע למה: גדודים של בלוגרים "לובשי פיג'מות" פשוט הורידו את הקריירה שלו השאולה.

    היום מעצבי דעת הקהל (לפחות האמריקאית) הם אנשים מסוגם של ביל אוריילי או קית' אולברמן. הודות לעליה המסחררת במספר ערוצי התקשורת יש הרבה מאד כאלה (שלא להזכיר את הבלוגוספירה האמריקאית שהיא מאוד מפותחת). האנשים האלה הם לא בדיוק ענקים אינטלקטואלים מסוגו של וולטר קרונקייט אבל בארבע משפטים הם יכולים להגדיר לאמריקאי הממוצע (כולל לפעמים הנשיא) מה הם צריכים לחשוב על נושא ספציפי.
    לכן כל מי שמגיע כיום להתארח או להתראיין בתכנית טלוויזיה אמריקאית חייב להיות חיית מסך אמיתית, לדעת אנגלית על בורייה (אם אפשר במבטא אוקספורדי – האמריקאים ישר מוסיפים נקודות לכל דבר עם ניחוח בריטי) ולדעת להעביר את המסר בשלושה משפטי מחץ. לא תעשה את זה – הפסדת את הוויכוח או את הראיון כברירת מחדל.

    "הטלוויזיות יעדיפו בכל מקרה את המדינאים הישראלים מן הארץ – ראש ממשלה, שרת החוץ, שר הביטחון ואישים ידועים אחרים"

    ומי אמר שצריך לספק להם את זה? כמה פעמים נתן נשיא ארה"ב ראיונות אישיים לתקשורת? שר ההגנה? רה"מ בריטניה? נשיאת גרמניה?
    מתי הם נראו על מסך מפוצל מתווכחים עם נציגי הצד השני?

    להפך – ה BBC ו CNN חוגגים כל פעם שאיזה פוליטיקאי ישראלי עילג פותח את הפה בראיונות ומתעקש לדבר אנגלית. חוסר השליטה באנגלית גורם להם להיות פחות אסרטיביים ויותר מבולבלים והם נותנים למראיין לשלוט בראיון ובמסר – טעות של מתחילים.

    לא צריך לתת להם את העונג הזה

    הרעיון המוזר הזה שמדינאים צריכים להנהיג ואת הראיונות לצמצם למינימום ולתת ליותר מקצוענים לטפל בתקשורת…..

    "השאלה היא אם השגרירים בוושינגטון ובאום" והקונסולים הכלליים יודעים את עבודתם יותר חשובה מיכולתם הטלוויזיונית. לענייני טלוויזיה ניתן להשתמש בציר הסברה ובדוברים מוסמכים."

    ופה קבור הכלב. במדינה מסודרת, עם פרוטוקולים קבועים אכן חלה אבחנה ברורה בין השגריר לבין
    מחלקת ההסברה של השגרירות
    השגריר מתווך בין המדינה המארחת לממשלתו בעוד שהדובר מדברר….

    אני יכול לספור על אצבעות יד אחת כמה פעמים נתן השגריר הצרפתי או האנגלי ראיונות לעיתונות האמריקאית. בד"כ מסיבות העיתונאים נערכות עם דובר השגרירות.

    אבל אנחנו מדברים על מדינת ישראל, מודל לנהלים תקינים, שבה שר חוץ שבקושי יודע אנגלית לא יוותר לשגריר על ראיון טלוויזיה אמריקאי כי זה ישודר בפריים-טיים בארץ. שהשגריר חושב על עתידו הפוליטי בארץ ולכן יבקש זמן מסך בכל אולפן נידח כדי שבארץ יראו איזה גבר הוא יוצא…..

    מקצוענות? אולי בזמן שדניאל שירת בשירות הדיפלומטי – בזמן שעתיד ותדמית המדינה היו יותר חשובים מהג'וב הבא של הקונסול.

  • דני בלוך  On 30/06/2008 at 09:08

    תודה על הקופלימנטים. אם היו לנו כוכבי על כשגרירים – אבא אבן, חיים הרצוג,ביבי נתניהו – עדיף. אלון פנקס יודע להופיע, זה נכון, אך הוא עדיף כאנליסט עצמאי ולא כדיפלומט החייב להיות צמוד למדיניות הממשלה. אינני מכיר את גבריאלה שלו ואינני בעדה או נגדה. יש במשרד החוץ כמה מועמדים טובים מאד לתפקיד וחבל שפסחו עליהם.
    אשר למציאות התקשורתית הנוכחית – בדיוק לכך כיוונתי שצריך היום דוברים מעולים לא להופעות טלוויזיוניות אלא לתדרוך שוטף, לקשר יום-יומי עם המשפיעים ולייזום טוקבקים ובלוגים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: