בג"צ אוהב את פרופסור שטרנהל

איך אתה יודע שפסק דין של בג"צ הוא פסק דין עקום?  פשוט מאד! מתוך "שפת הגוף" שלו. אתה קורא את פסק הדין ומגלה מיד את החור השחור שממלא אותו.
 
חורים שחורים – זו המומחיות של בג"צ.
 
וכשאתה מגלה בפסק דין חור שחור – כדאי שתתעורר.
 
וכזה הוא פסק הדין של בג"צ שהחליט לדחות את העתירה למנוע מפרופ' זאב שטרנהל את פרס ישראל.
 
הנה ההסבר:
 
טענתם הראשית והעיקרית של העותרים היתה נעוצה במאמר מסויים שפרופ' שטרנהל פירסם בשנת 2001 בעיתון הארץ.
 
בג"צ דן בעניין על פני תשעה-עשר עמודים ודחה כאמור את העתירה.

אבל ראה זה פלא: בכל תשעה-עשר העמודים הצפופים של פסק הדין, בג"צ לא מצא מקום לספר לקורא – ולו במילים ספורות – מה נאמר בו באותו מאמר של פרופ' שטרנהל, שהביא את העותרים לבקש מבג"צ לשלול ממנו את הפרס.
 
כל האינפורמציה שבג"צ היה מוכן לנדב לקורא בקשר למאמרו של שטרנהל היתה שהמדובר "במאמר שפרסם בשנת 2001 בעיתון "הארץ", בנוגע למאבק הפלסטיני המזוין ולהתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון".
 
ובכן, מה בג"צ מספר לנו כאן על תוכן המאמר של שטרנהל? כלום בתוספת שום דבר! 
 
לשם השוואה: כשהוגשה בזמנה עתירה לבג"צ נגד הענקת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר עקב התבטאויות קשות נגד עולי אתיופיה, בג"צ לא הסתפק באמירה סתמית ששניצר פירסם דברים בנוגע לעולי אתיופיה.  להיפך, באותו מקרה בג"צ לא חסך מהקורא, ובצדק, את הדברים הקשים שאמר אז שניצר בגנות העלייה מאתיופיה (ואמנם, בסופו של דבר שניצר לא קיבל את הפרס).
 
אבל שטרנהל הוא כנראה איש מזן אחר.
 
ועל היושר – כלומר העוקם – האינטלקטואלי של בג"צ ממילא אין צורך להכביר מילים.
 
הרי הקורא הממוצע שמעלעל בפסק הדין רוצה לדעת – סקרן מאד לדעת – מה היו הדברים במאמרו של שטרנהל שדחפו את העותרים עד שערי בג"צ.  מה יותר אלמנטארי מזה?!  הרי הדברים הללו של שטרנהל אמורים לשכון בליבו של פסק הדין, ועקירתם משם, באופן כל כך בוטה ומלאכותי, מעליבה את האינטלגנציה ממש. אמון הציבור, אתם יודעים.
 
עד כמה עקומה היא הדרך שבה הלך כאן בג"צ תעיד העובדה, שבג"צ, במקומות שונים בפסק הדין, מתייחס שוב ושוב למאמר המדובר, אבל נמנע בעקביות – ממש בזדון – מלספר לקורא מה נאמר בו באותו מאמר.
 
כך למשל (ציטוט מפסק הדין):
 
"במקרה שבפנינו המדובר במאמר פובליציסטי שפרסם המשיב 3 (שטרנהל) בעיתון "הארץ" בשנת 2001…לטעמי הפרשנות שמבקשים העותרים להקנות לדברים האמורים במאמר אינה פרשנות שאין בלתה… דומני כי אין מקום לספק כי הדעה המובעת במאמר האמור אינה דעה שכלל הציבור בישראל שותף לה וישנם צבורים רחבים המוצאים עצמם נפגעים ומסתייגים ממנה… גם לו הייתי הולכת לשיטתם של אלה הסבורים כי במאמר זה הוציא המשיב 3 את עצמו מגבולות הקונסנזוס – וספק בעיני האם ניתן לקבוע בקלות מהם גבולותיו – עדיין אני סבורה כי האמירות שבמאמר זה, שעל תוכנו הממשי ניתן להתווכח, הינן בטלות בשישים אל מול עשייתו האקדמית העשירה…איני מתעלמת מכך שהדברים שנאמרו במאמר המדובר, תהא פרשנותם אשר תהא, צורמים ואינם ערבים לאוזניים רבות, ויש אף מי שייפגע מהן. ברם, אל לנו ליתן לפגיעה ברגשות להכריע את הכף…"
 
עד כאן הציטוט.
 
ממש לא יאומן! בג"צ מתייחס ממושכות למאמר, ואף מתפלמס עם העותרים על דרך פרשנותו, אבל נמנע בעקשנות מלספר לציבור מה נאמר בו באותו מאמר. כנראה שאין גבול לגיחוך שבג"צ מסוגל לזנק לתוכו.
 
וכיוון שבג"צ נמנע מהבאת הדברים של שטרנהל – הנה תמציתם (ותודה לגוגל):
 
"לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזויינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו".
 
עד כאן הציטוט.
 
דברים לא פשוטים: פרופ' שטרנהל מדבר כאן על כך ש"אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזויינת בשטחים", ועל כך ש"אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות".
 
אכן, הבאת הדברים הלא פשוטים הללו בתוך פסק הדין היתה עלולה, לפחות למראית עין, ליצור "רעשים מיותרים" בפסק הדין ולהקשות על עיכולו – במיוחד כשהיתה כוונה לדחות את העתירה.
 
וכך, כשאין ברירה, מנקים את פסק הדין מאותם "רעשים" – גם אם הם מהווים את לב העתירה – ובמקומם שותלים חור אחד גדול ושחור.
 
אין ספק: כשמשמיטים את האמירות הללו של שטרנהל מתוך פסק הדין, אמנם חוטאים ליושר ולאמת הפשוטה, אבל אז קל יותר לכתוב פסק דין נינוח, ששולח את העותרים הביתה, ואת שטרנהל אל במת הכבוד לקבל את הפרס הנכסף.
 
וכך, לא נותר אלא לתהות על ההיגיון המעוות, שלפיו בג"צ מתייחס ומתפלמס בפסק הדין על הדברים שנאמרו במאמר – אבל מסתיר מהציבור את אותם הדברים עצמם.
 
יודגש: השאלה כאן אינה אם דבריו של שטרנהל לגיטימיים או לא. השאלה מדוע בג"צ לא עשה את הדבר האלמנטארי המוטל עליו, ולא הביא את הדברים בפסק ה
דין – כדי שיראה אותם גם הציבור ויבין במה דברים אמורים. הרי בג"צ עצמו אומר שיש יותר מפרשנות אחת לדברים. הרי בג"צ עצמו אומר שהדברים בטלים בשישים. ובכן איפה הם הדברים? למה בג"צ אינו מניח אותם על השולחן?
 
אין זה אלא שהדברים הללו של פרופ' שטרנהל – שהיוו את לב העתירה ואת העילה להגשתה – אינם זורמים עם רוח פסק הדין ועם ההחלטה לשלוח את העותרים הביתה.
 
וכשקוראים את פסק הדין גופו קשה, אכן, שלא להיתקל בכמה קביעות מופרכות השזורות בו – אבל על כך בהזדמנות אחרת.
 
ובכן, במה זכה פרופ' שטרנהל מבג"צ שכך, בעיקום הדעת, יצא מגדרו שלא להביא בפסק הדין את תוכן הדברים שהיוו עילה לעתירה? 
 
התשובה ברורה: שטרנהל הוא יקיר בג"צ.
 
כי אין סיכוי שבג"צ ישכח את מי שנחלץ לעזרתו בימים קשים – במיוחד בימים בהם בג"צ זקוק לכל טיפה של תמיכה במאבקו מול שר המשפטים.
 
הנה דברים שכותב שטרנהל בעניין זה בעיתון הארץ:
 
"לכולם דרושים ריסון ופיקוח דקדקני. את השירות ההכרחי הזה לדמוקרטיה הישראלית יכול לעשות רק בג"ץ.  לפיכך, יוזמתו ההרסנית של פרידמן – להעניק לרוב של 61 ח"כים את הזכות לאשר חוק למרות פסילתו בידי בג"ץ – מחייבת תגובה ציבורית מיידית, שתכליתה להגן על חירותו של כל אחד ואחד. זה מה שנדרש גם מהממשלה עצמה: אם השרים יצביעו בעד הצעת החוק של פרידמן, תיכנס הממשלה הנוכחית לספרי ההיסטוריה…כמי שהורידה את ישראל לרמה של מדינות העולם השלישי".
 
תעודת ביטוח יותר טובה מזו?
 
אבל יותר מכך:
בשנת 2001, לאחר שפרופ' שטרנהל פירסם את מאמרו הנ"ל בעניין ההתנחלויות, הוגשה נגדו תלונה למשטרה בטענה שהיתה במאמר הסתה לרצח וכן תמיכה והזדהות עם ארגון טרור.  במקביל נשלח מכתב תלונה אל היועץ המשפטי לממשלה.
אלא שהוחלט לגנוז את התלונה ולא לפתוח בחקירה פלילית.
הדעת נותנת כי ההחלטה שלא לפתוח בזמנו בחקירה פלילית נגד אדם במעמדו של פרופ' שטרנהל התקבלה בדרגים גבוהים בפרקליטות – לפחות אצל פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, ואולי גם במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין שהיה, כאמור, נמען של התלונה.
 
והנה מתברר שבראש הרכב בג"צ – אותו בג"צ שדחה את העתירה הנ"ל נגד הענקת פרס ישראל לשטרנהל, ישבה לא אחרת מאשר אותה עדנה ארבל, ומי שישב לצידה בהרכב היה לא אחר מאשר אותו אליקים רובינשטיין.
 
ונזכור: ההחלטה שלא לפתוח בחקירה נגד שטרנהל בזמנו, ופסק הדין שדחה את העתירה נגד שטרנהל עכשיו – נסבו, שניהם, סביב אותו מאמר עצמו.
 
אם אכן, כפי שהדעת נותנת, ארבל ורובינשטיין היו מעורבים בזמנם בהחלטה שלא לפתוח בחקירה נגד שטרנהל, כי אז – איך שלא נהפוך בדברים – השופטים ארבל ורובינשטיין בהחלטתם לדחות את העתירה נגד שטרנהל בגין המאמר, למעשה נתנו בכך הצדקה שיפוטית לעצמם ולהחלטתם הם לסגור את התיק נגד שטרנהל בזמנו בגין אותו מאמר עצמו.
 
הנה מה שקובעים בהקשר זה כללי האתיקה לשופטים:
 
שופט לא יישב בדין ביודעו כי "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שמתברר בפניו…".
 
ולענייננו, מהו הדבר שהיווה את "אותו עניין"? המאמר של שטרנהל כמובן. שפעם אחת הוא היווה עילה לתלונה כנגדו, ופעם אחרת הוא היה עילה להגשת עתירה למנוע ממנו את הפרס. 
 
במילים אחרות, ניגוד עניינים במלוא כיעורו ובניגוד לכללי האתיקה לשופטים. 
 
והכל – לתפארת מדינת ישראל!
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני בלוך  On 29/04/2008 at 09:40

    בהחלט פגום הדבר מן היסוד כאשר עדנה ארבל ואלי רובינשטיין יושבים בבג"ץ בעניין שעסקו בו בתפקידיהם הקודמים. אך היכן עורכי הדין של העותרים שלא העלו את העניין?
    בזמנו הייתי נתבע בשני עניינים שונים, אחד כעורך דבר והשני כחבר מועצת הרשות השנייה, בפני השופטת סירוטה. הערתי לפני המשפט השני לעו"ד אמנון גולדנברג שייצג את הנתבעים והוא אמר לי – "אני מעולם לא מבקש פסילת שופט". בפתח המשפט השופטת בעצמה אמרה את הדברים ושאלה אם מישהו מהצדדים מבקש שתפסול את עצמה? שני הצדדים אמרו לא, והיא המשיכה במשפט. אך המקרה של שטרנהל הוא ברור שמחייב פסילה. ואני אומר זאת כמי שאינו מתנגד למתן הפרס לשטרנהל. הצדק חייב להיראות

  • יוסי  On 29/04/2008 at 09:44

    רק "הפעם"?…

  • נועם  On 29/04/2008 at 12:20

    הפוסט הזה מלמד כיצד יכולה החשיבה המשפטית לערפל במקום להבהיר.
    אתה כותב:
    "יודגש: השאלה כאן אינה אם דבריו של שטרנהל לגיטימיים או לא".
    אבל מובן שהוויכוח הוא על תוכן דבריו של שטרנהל.
    דבריך מתיישבים היטב עם הנרטיב השקרי, הגורס שאסור לדבר בהיגיון בריא על דברים שחורגים מהקונצנזוס הלאומני.
    ברק אמר פעם בתום לב, שאילו היה פלסטיני היה נאבק מאבק אלים לשחרור ארצו. דברים כמעט מובנים מאליהם מפיו שבחר להילחם עבור הצד שלו. כל הארץ רגשה, משום שאת המובן מאליו הזה אסור לומר.
    כך גם במקרה שטרנהל. פרשנות אוהדת לדבריו היא שהוא מכוון את הפלסטינים להכרה בגבולות הקו הירוק. את מלחמתם לעצמאות הם צריכים לנהל בשטחים שמעבר לקו הירוק, שעליהם יש להם תביעה לגיטימית. הפגיעה שלהם בישראל שבתוך הקו הירוק אינה חלק ממלחמת העצמאות שלהם.
    אלה דברים אמיצים, אבל ראויים. והמאבק בהם צריך להיות אידיאולוגי וציבורי – ולא משפטי.

  • גולדלבט משה  On 29/04/2008 at 12:46

    לגבי התוצאה של הבג"ץ היא מוצדקת לטעמי מהסיבה שנושא הענקת פרס אינו עניין להתערבות שיפוטית ולכן לא היה מקום גם לפס"ד שניצר.

    באשר להימנעות מלפרט את נושא המאמר ותוכנו-הפעם פגעת בול-זו אינה יכולה להיות המנעות מקרית.

    לו היה בג"ץ מספר לנו על תוכן הכתבה אזי הייתה קמה מהומה לא קטנה שכן כל העיתונים היו חייבים לתהייחס.

    באשר לטענת ההגיון הבריא-אני מבין שפיגועים בתוך הקו הירוק נוגדים את ההגיון הבריא של פרופ' שטרנהל בעוד שהוא היה מקבל בשמחה פוליטית פיגועים בשטחים אבל מי אמר שלחמאס יש אותו הגיון שנעצר בקווי 1967? מכל מקום בעיני שטרנהל יש הגיון בהריגת מתנחלים וזה לא שולל זכאות לפרס ישראל.

    שטרנהל למרבה ההפתעה הוא ציוני בהכרה הוא פשוט נמנה על ציבור שמוכן שיקרה הכול על מנת שמתנגדיו הפוליטיים יעלמו מעל פני האדמה .

  • אחמד בן שרה  On 29/04/2008 at 12:53

    אם יהודי שתומך בהקמת מדינה ערבית בכל ארץ ישראל יקרא לחמאס לבצע פיגועים בכל הארץ, האם זה לגיטימי בעיניך ?

    הרי זה לגיטימי לרצות שתהיה כאן מדינה ערבית במקום המדינה היהודית

  • יוסי  On 29/04/2008 at 13:17

    אני חוזר ואומר, שהשאלה בפוסט הזה כלל אינה אם דבריו של שטרנהל לגיטימיים או לא.
    השאלה – בין אם הם לגיטימיים ובין אם לא – היא למה בג"צ לא הביא אותם בפסק הדין.
    הרי זה נוגד כל היגיון, שפסק הדין – שסובב סביב המאמר של שטרנהל – לא יביא את המאמר הזה.
    לא יתכן, שמצד אחד בג"צ יתפלמס על תוכנו של המאמר או יטען שהוא בטל בשישים וכו' וכו', ומצד שני הוא לא יביא את תוכן אותו מאמר עצמו.

  • גולדלבט משה  On 29/04/2008 at 13:43

    השאלה היא האם ההשמטה הייתה מקרית ולא שאלה של דרך כתיבת פסק דין. גם אתה סבור שניתן להסיק מסקנות מעצם ההשמטה ואני מסכים אתך בכך.

    המאמר הוא חמור מאד כי משתמעת ממנועל פי הקטע שצוטט על ידך תמיכה בפעולות טרור נגד אזרחים יהודיים מטעמים פוליטיים. אפילו בצל"ם לא הייתה מעלה בדעתה לכתוב דבר כזה.

  • דני בלוך  On 29/04/2008 at 14:15

    ואני עדיין חושב שהחמור ביותר הוא השתתפותם של עדנה ארבל ואלי רובינשטיין בניגוד לקו הברור והנכון ששופט אינו יכול לדון בעניין שעסק בו לפני שהיה לשופט וכאן מדובר בענין ספציפי ולא במשהו כללי

  • יוסי  On 29/04/2008 at 14:21

    ברור ברור,
    אני הרי שואל ותוהה שוב ושוב מדוע לא הביאו את הקטע, ובהמשך אני מסיק את המסקנות.
    ללמדך, כפי שאתה אומר, שזה לא היה מקרי.

  • דני בלוך  On 30/04/2008 at 13:53

    הזכרתי בתגובתי כאן את השופטת שרה סירוטה והנה אני שומע ברדיו שהיא הלכה לעולמה. יהא זכרה ברוך.

  • אזרח  On 01/05/2008 at 03:14

    שהאתר קיים לאדם החושב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: