עמוס עוז גוזר קופון

קראתי רק את הפיסקה הראשונה מתוך דברי ההספד של עמוס עוז על אהרן אמיר ב"הארץ" ולא יכולתי להמשיך. כי גם מי שקיבת נירוסטה קיבתו – מובטח לו שיקיא את בני מעיו על המסך והמקלדת.

 

אלוהים! האם אין גבול לאגו מאנייקיות?!

 

הנה מדבריו של עמוס עוז בהספידו את אהרן אמיר:

 

"כשהייתי חייל בן עשרים ושתיים שלחתי לו ביד רועדת סיפור. כעבור חמישה ימים קיבלתי ממנו גלויה ובה רק ארבע מלים: "יישר כוחך. הורדתי לדפוס". כעבור עוד סיפור או שניים נועזתי להופיע בוקר אחד במשרדי מערכת "קשת" ברחוב ביאליק, והנה מצאתי לפני ג'נטלמן נינוח… שאל אותי חמש או שש שאלות ענייניות שעליהן עניתי לו בקול רועד, בעודי יושב מולו על קצה הכיסא ואיני מעז להישען על מסעדו… כעבור השאלות והתשובות שאל אהרן אמיר: ומה הבאת לנו היום? והוסיף מלת שבח נדירה ויקרה מפז "אתה לא משאיר מלאכה מרובה מדי לעורך"… עד היום אני נוצר את המחמאה הזאת ומשתדל להותיר לעורכים מלאכה מועטה עד כמה שאני מסוגל".

 

עד כאן מתוך דברי ההספד של עמוס עוז.

 

מספרים על פוליטיקאי אחד שהוזמן פעם לריאיון אצל נשיא המדינה. בצאתו מהריאיון הכריז אותו פוליטיקאי כי לנשיא יש טביעת עין חדה במיוחד. שאלו אותו: "הכיצד?". השיב הפוליטיקאי: "מיד עם תחילת הריאיון, בשניות הראשונות ממש, הבחין הנשיא שאני איש פיקח…".

 

עמוס עוז הוא מין פוליטיקאי שכזה.

 

אבל אהרן אמיר הבריז לו. כי הוא לא בא להלווייה. הוא ציווה את גופתו למדע. אילו בא להלוויה – היינו נתקלים אז בכניסה לבית העלמין בעמוס עוז מציע נרות נשמה למכירה.

 

וגם על הקבר הפתוח היה אז עמוס עוז מספיד בעיניים רושפות: "ינעמו לך רגבי עפרך אהרן, ושתהיה לך מנוחה נכונה בכריכה קשה הוצאת כתר…".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 10/03/2008 at 09:59

    כן, צנוע הוא לא ידידינו עוז. או יותר נכון שהוא דווקא כן צנוע, מהסוג שלא יפספס הזדמנות לנופף בצניעותו…אבל אתה ממש מתעב אותו אני רואה. למה? הקטע המוזר זה שהוא גם לא כזה סופר ענק. סופר ראוי, בהחלט, חכם ולעיתים אף מחכים – ותו לא. מה הוא עשה שעיצבן אותך כך?

  • יוסי  On 10/03/2008 at 10:07

    הנה עוד מאותו הדבר:

    http://www.notes.co.il/dar/26066.asp

  • ענת פרי  On 10/03/2008 at 14:19

    כל מוסף תרבות וספרות שהוקדש לזיכרו של אמיר לא היה באמת לכבודו. עמוס עוז אמנם שיבח את עצמו, אבל לפחות לא ביזה את אמיר כפי שעשו כותבים אחרים באותו מוסף, שחלקם היו גסי רוח ממש.

  • דודי  On 10/03/2008 at 17:53

    אני בהחלט מצפה לקרוא בהספד מסוג זה את זיכרונותיו האישיים של המספיד מן המוספד, רשמי חוויות מלאים שאינם רק התבוננות מן הצד. צריך להיזהר לא להפריז בזה, אבל גם דיווח מנותק בגוף שלישי אינו טוב.

  • ניצן  On 11/03/2008 at 20:17

    אני חושב שמה שמה שעוז אמר היה יפה. ככה הוא זוכר את אמיר, כמי שנתן לו הזדמנות כשהוא עוד היה חסר נסיון ממשי. אז הוא קצת מפליג עם ההספד, אבל זו אמירת תודה.
    ולא, קונספירטור, אני לא מחסידיו של עוז. אם כבר זקנים, אז יגאל לב או סמי מיכאל.

  • יוסי  On 12/03/2008 at 07:36

    כשהנשיא קנדי נרצח – יבבה שחקנית קולנוע אחת בפני חברתה: "לעזאזל! כל דבר חייב לקרות לי…".

    בכל אופן, ראה הקישור כאן, ואולי התמונה תהיה יותר מלאה:

    http://www.notes.co.il/dar/26066.asp

  • ניצן  On 15/03/2008 at 08:16

    נראה לי שגם אם האישי מתערבב בכללי זה בסדר. אולי כי זה חורג מהמסגרת הפורמלית של "קוים לדמותו", אולי כי קל יותר להתחבר לסיטואציות אישיות, ואולי כי גם אני ככה, זוכר אנשים אחרים דרך חוויות אישיות. זה עושה אותי בלונדיני?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: