יישר כוח לבג"צ

אם יש צורך להראות עד כמה חיוני הוא בג"צ לשמירה על תיפקוד נורמלי של מערכות המדינה – פסק הדין של בג"צ בעניין עוטף עזה הוא ההוכחה הניצחת לכך.
 
ואם יש צורך להראות לאילו תהומות של ציניות טימטום ואטימות יכולה הממשלה להידרדר – פסק הדין של בג"צ בעניין עוטף עזה – אותו פסק דין עצמו – הוא ההוכחה הניצחת לכך.
 
נקדים ונציין כי כיוון שהשאלה הבוערת כיום היא שאלת זכות העמידה בבג"צ – שאלה זו כלל אינה מתעוררת בפסק הדין בעניין עוטף עזה, וזאת – גם על פי הגישה המצמצמת. שכן העותר הגיש את עתירתו מתוקף היותו תושב האזור המדובר.
 
השאלה העיקרית המתעוררת בפסק הדין נוגעת לסבירות החלטת הממשלה באשר לשיטה שבה יש למגן את מוסדות הלימוד באזור עוטף עזה.
 
לא נכביר כאן במספרים ובאחוזים. די אם נציין כי על פי ניסוי שנערך באזור מוכה הקסאמים התברר שכמחצית מהתלמידים אינם מספיקים להימלט מהכיתות ולהגיע בתוך 15 שניות – שהם זמן ההתרעה לפני נפילת הקסאם – למרחב מוגן.
 
הפיתרון האידאלי, שעליו אין מחלוקת, הוא מיגון פרטני של כל כיתה וכיתה באופן שעם הישמע ההתרעה, שוב לא יהיה צורך להימלט ממנה בצפיפות ובבהלה ולתפוס מחסה בתוך מרחב מוגן הנמצא בקרבת מקום (שלא לדבר על הבעייה הקבועה, והיא שלא תמיד מתקבלת התרעה על נפילת קסאם)
 
אלא מאי? הפער התקציבי שבין בניית מרחבים מוגנים לבין מיגון פרטני של כל הכיתות עומד על כ-200 מיליון שקל.
 
מה נאמר ומה נדבר? המדובר בהמון המון כסף!  הסכום הזה הרי מתקרב בצעדי ענק לסכום שנגנב על ידי אתי אלון מהבנק למסחר. והסכום הזה מתחרה קרוב לוודאי בסכומים שנעלמו מחברת חפציבה.
 
ומה עומד מול הסכום הענק הזה? סכנה ממשית לחייהם של מחצית מהתלמידים שלא יספיקו לנוס על נפשם אל תוך המרחב המוגן והמציל חיים.
 
אבל יותר מכך: מה שעומד מול הסכום האדיר הזה הוא החשש המאיים והקבוע ומורט העצבים המקנן בלבו של כל תלמיד ותלמיד – לאיזו מן המחציות הוא ישתייך עם הישמע ההתרעה: לזו שתספיק להימלט אל המרחב המוגן, או לזו שחלילה לא תספיק?
 
ועל הניסיון המוכח, שלא תמיד מתקבלת התרעה כבר דיברנו?
 
מי שמכור לאדרנלין מוזמן לשלוח את ילדו ללמוד בשדרות ובנותיה.
 
הנה כי כן, החלטת הממשלה לשים יהבה על שיטת המרחב המוגן ולא למגן את כל הכיתות היא בלתי סבירה בעליל, ובג"צ – בפסק דין של הנשיאה דורית ביניש – קבע את העדר הסבירות הזו כדבר מתבקש מאליו וציווה על הממשלה למגן את הכיתות.
 
אבל אומרים לנו שבג"צ אינו מוסמך לקבוע כיצד תחלק הממשלה את העוגה התקציבית.
 
בעניין זה ראוי לצטט מדבריו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן בריאיון שנתן לאחרונה לעיתון הארץ:
 
"כשבית המשפט דן באפליה זה עולה כסף, ואני לא אומר שהוא לא צריך לדון בזה. אם אדם אחד מקבל משהו והשני לא מקבל, אז השוואת התנאים תעלה כסף".
 
ובכן, אין לו לתלמיד בית הספר בשדרות אלא לבוא אל הממשלה ולדרוש ממנה שהיא תפטור אותו מהסיוט הבלתי פוסק של הסכנה והפחד מורט העצבים שהוא שרוי בו בזמן הלימודים, ותיתן לו סביבה לימודית הוגנת וסבירה. כמו לתלמיד מרעננה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: