נתן, עובד ועכשיו רועי

 

רועי קליין, שנהרג בקרב בבינת ג'ביל, מצטרף אל משפחה מוערצת של מקבלי העיטורים בצה"ל.
 
אבל נסיבות נפילתו של רועי מצרפות אותו לקבוצה קטנה מאד של עוד שני חיילים – נתן אלבז ועובד לדיז'נסקי – שכדי להציל את חבריהם, הם השתמשו בגופם ממש לחצוץ בין האש לבין חבריהם, וכך נפלו.
 
נתן אלבז נהרג כשאימץ רימון, שעמד להתפוצץ, אל חזהו והפיל עצמו אל הקרקע, וכך הציל את חיי חבריו. על מעשהו זה הוענק לנתן אות המופת.
 
עובד לדיז'נסקי נהרג בקרב המיתלה כתוצאה מהתפוצצות רימון יד, וזאת תוך שהוא מגונן על חברו מפני הרימון וסופג אל גופו את הרסיסים. על כך הוענק לעובד עיטור העוז.
 
הסיבה העיקרית שלעובד הוענק עיטור העוז ולנתן עיטור המופת, שהוא נמוך יותר בחשיבותו, ברורה: עובד נפל במהלך קרב.
 
והנה עכשיו מעניקים לרועי קליין, שבמהלך הקרב הפיל עצמו על רימון כדי להציל את חבריו, את עיטור העוז בדומה לעובד לדיז'נסקי.
 
השאלה מדוע רק עיטור העוז ולא עיטור הגבורה, שהוא הגבוה ביותר. הרי רועי ועובד הקריבו את חייהם, ומה לנו יותר מכך להראות גבורה?
 
ראוי להשוות בין התנאים לקבלת עיטור הגבורה ועיטור העוז:
 
עיטור הגבורה מוענק על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש" 
 
עיטור העוז מוענק על "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש".
 
עיננו הרואות: "גבורה" מול "גבורה עילאית".
 
אבל עוד קודם לכן עולה שאלה נוקבת ויורדת עד התהום: האם צה"ל, או החברה בכלל, מצפים שחייל יעשה את גופו מחסום פיזי בפני אש הכדורים והרסיסים כדי להציל את חבריו?  האם אנחנו מצפים מחייל שיבצע פעולה בידיעה ברורה וודאית שהוא לא ייצא חי ממנה? התשובה לכך ברורה כשמש: לא – באלף רבתי! 
 
פקודה לבצע פעולה שמוות ודאי הוא תוצאתה, היא פקודה בלתי חוקית בעליל.
 
אבל חמור מכך: היא פקודה בלתי מוסרית.
 
וכאן גם שורש הבעייה: כאשר פקודה לבצע פעולה מסויימת היא פקודה בלתי חוקית ובלתי מוסרית – כיצד נתייחס אל פעולה כזו, שמוות ודאי הוא תוצאתה, שנעשתה בהחלטה עצמית של המבצע ובלא פקודה?
 
ובמילים אחרות, האם יתכן שפעולה שאסור לתת פקודה לבצע אותה, האם יתכן שפעולה שכזו תשמש מודל לחיקוי?  זו שאלה לחלוטין לא פשוטה.
 
ומכל מקום, אם חייל מבצע פעולה שאינה אמורה לשמש מודל לחיקוי, ושצה"ל אינו אמור לחנך את חייליו על פיה – קיימת בסיטואציה כזו בעייה מובנית, והיא זו שאולי הדריכה את המחליטים שלא להעניק לעובד לדיז'נסקי ולרועי קליין את העיטור הגבוה ביותר. 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 12/08/2007 at 08:13

    כצאצאית לכפר ביל"ו שטיפח את מיתוס לדיזינסקי בכל יום זכרון, תוך התענגות על ה"שכול" ופולחני המוות, אין כל ספק שככה מגדלים בשר תותחים השמח לשרת בגופו ובנפשו את רווחיהם של עשרים משפחות הון והקומפלקס המסחרי של תעשיות הנשק הרבלאומיות.

    ראה לעניין זה את מנטליות ה"קוזה נוסטרה" של משפחת חיל האויר ופולחן המתים, המפרנס את בעלי המניות של התעשיות. מבחן כניסה לפיקוד העליון ולמשפחת בעלי המניות והשכר הגבוה, הוא הקרבת ילד אחד, עדיף טייס צעיר, לאל הממון והבטחון. (דוד עברי, דוגמא טובה -היום מנכ"ל בואינג). כפר ביל"ו שהפכה מזמן לפרוור בורגני שהחקלאות היחידה בו נעשית על ידי פועלים תאילנדים, מתכנסת כל שנה לטקס המאחד והוא טקס הקורבנות, כמו שבט קניבלי המקריב ילדים לאלים על מנת שימשיכו לשלוח גשם ותבואה. ככל שהילד תמים יותר וקופץ בעצמו על רימונים, כך נענים האלים לקורבן האדם ומרחיבים את הפרנסה.

    .

    מאחר שבימים אלה אף אחד לא ממש מתייחס לצלשים, זה לא נורא כבר, רוב האנשים התעוררו ורואים במסע הצל,שים האחרון של מלחמת הבזיון בלבנון, עוד אחת מהפארסות שמונחתות עלינו כמו ב 1984.

  • איריס  On 12/08/2007 at 08:44

    אפשר להזכיר במקרה זה את מי שקרוי על שמו של לדיזינסקי (???) והוא עובד יושע ז"ל
    http://ovedyosha.com/Index.asp?CategoryID=302

    מפקד סטי"ל ואדם שטרח כל הזמן להיות בסדר עם הסיסטם, ומת לפני ארבע שנים, בטרם עת, מסרטן מהיר.

  • הצועד בנעליו  On 12/08/2007 at 09:58

    שהתלונן על כך שבגלל בעיה פיסית לא לקחו אותו לצבא.
    הבחור הצדיק את יחס החברה ל'חולי נפש' והתלונן שאנחנו מגינים עליו ועליהם באותה כפיפה.

  • איריס  On 12/08/2007 at 10:15

    מי שיצא חי משטיפת המוח של כפר ביל"ו אין סיכוי שלא יהיה שרוט למהדרין. מן הסלבריטאים – של הדור השלישי
    גדעון הירש מועד האיידס, גילי חסקין "שחררו את וילי" מהודו, לולו הילה לין, זה מה שאני זוכרת כרגע.
    עובד יושע הוא סיפור מעניין, מכמה בחינות אנתרופולוגיות, ומעבר לעובדה שאמא שלו נתנה לו כזה שם שמציב ציפיה המגשימה את עצמה, כמו שאומרים…
    החלטתי שזו הזדמנות לכתוב פוסט ולא לעשות קמפינג של פרופילניקים בחפ"ק של יוסי הבטחונאי.

  • קורינה  On 12/08/2007 at 12:43

    כשאתה אומר,

    האם צה"ל, או החברה בכלל, מצפים שחייל יעשה את גופו מחסום פיזי בפני אש הכדורים והרסיסים כדי להציל את חבריו? האם אנחנו מצפים מחייל שיבצע פעולה בידיעה ברורה וודאית שהוא לא ייצא חי ממנה? התשובה לכך ברורה כשמש: לא – באלף רבתי!

    צה"ל והחברה הם שני גופים נפרדים, ולהם רצונות נפרדים.

    צה"ל נועד, כפי שאמר לי לספרי השישי, "בארץ לא ידעתי/רומן רב קולי" מאיר פעיל, "צה"ל בנוי על איך לבצע משימות."

    החברה בנויה על יחידים שמבקשים לחיות.

    על אימהות שלא יולדות חיילים אלא בני אדם, כדי שיאריכו ימים .

    בצה"ל ובכל צבא לא רק שמצפים ממך להקריב את חייך – זה מופיע בשבועה שחיילים נשבעים השכם והערב, וכדי שלא ישכחו, גם בתום קורס זה או אחר.

    אף כי בגיל זה אף אחד לא מבין את נוראותיה – כשכל אחד בטוח שמדובר במליצה, שלא בו המדובר.
    עד שהוא ניצב פנים אל פנים עם הזוועה, ומאוחר, מאוחר מדי.

    את הצל"ש הכי גבוה בקרב המיתלה צריך היה להעניק לאריק שרון, שבזכותו הקרב התקיים, בזכות גאונותו שבצדק זכתה מאז להערצת הכבשים.

    צה"ל לא מצפה וגו'?
    צה"ל מצדיק את שילוחו של קן דרור לפתח המיתלה, למוות בטוח כמטרה חיה, בג'יפ חשוף.

    לביתי הגיע שליח שני – שנשלח מעט אחרי קן דרור, אלא שהפעם ברכב מוגן יותר.
    הוא אמר לי, "כתוב בצל"ש שלי שהתנדבתי. לא נכון. לא התנדבתי. שלחו אותי והלכתי."

    הצל"שים הם פתיתי השוקולד המריר על מצבות המתים דור אחר דור בעולם שיודע לפצח חידת הגנום האנושי ולהגיע למאדים – ולא משכיל לפתור בעיות, אחרת מאשר בדרכי אלימות ומלחמה.

  • דודי  On 12/08/2007 at 14:28

    על דבר שמצפים מחייל לבצע אם ניתנת לו פקודה – כמו למשל להסתער על חיילי אוייב – אין מה לתת עיטור, אלא בנסיבות יוצאות דופן. אם פעולה מסוימת מצדיקה עיטור, טבעי הדבר שהיא לא תהיה פעולה שמצפים מחייל לבצע אם ניתנת לו פקודה.

    מדבריך משתמעת הטענה שיש משהו בלתי מוסרי בעידוד עקיף (דרך מתן עיטורים) של התנהגות שאסור לנו לחייב בפקודה. אבל דמויות מופת אינן אמורות לשמש מודל ישיר לחיקוי מלא, אלא לתת השראה לפעולות הירואיות פחות, אבל עדיין באותה רוח של אומץ והקרבה. כלומר, סיפור גבורה כשל נתן אלבז אמור לעודד חיילים להפגין גבורה "שגרתית" – סתם להסתער על אוייב, למשל. הדבר דומה באיזה אופן לסיפורי הקדושים הבלתי אפשריים בנצרות – המחשבה על הקדוש שתרם לעניים את כל רכושו יכולה היתה לעודד את הנוצרי מהשורה להיפרד מדינר או שניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: