התיישנות העבירות של קצב

אחת העתירות נגד עיסקת הטיעון עם קצב מבקשת לקבוע שתקופת נשיאותו לא תיכלל במניין תקופת ההתיישנות לגבי העבירות שלכאורה התיישנו – כך שניתן יהיה להאשימו גם בהן.
 
חוק יסוד נשיא המדינה קובע כך:
 
"נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי; התקופה שבה נמנעת, מכוח סעיף זה, הבאתו של נשיא המדינה לדין בשל עבירה, לא תבוא במנין תקופת ההתיישנות של אותה עבירה"
 
מתברר שסעיף חסינות דומה מופיע גם בחוק חסינות חברי הכנסת, והסוגייה נדונה בעבר בבג"צ בעניינו של חבר הכנסת המנוח אבנר שאקי (בג"צ 6972/96).
 
בג"צ דחה אז את העתירה שלא להביא את תקופת החברות בכנסת במניין תקופת ההתיישנות, וזאת בנימוק שהמילים "מכוח סעיף זה" המופיעות בחוק דורשות שיתקיים קשר סיבתי בין אי ההעמדה לדין לבין החסינות.
 
ולענייננו, העובדה שקצב לא הועמד לדין אינה נובעת מחסינותו, אלא מכך שעד לפני כשנה איש לא התלונן נגדו, לא התקיימה חקירה (וכמובן שגם לא הוכן כתב אישום).
 
נשאלת עתה השאלה, כיצד להחיל על העבירות שבהן חשוד קצב את דיני ההתיישנות הרגילים שבחוק סדר הדין הפלילי, וזאת גם אם נקבל שנשיאותו לא קטעה את מרוץ ההתיישנות.
 
חוק סדר הדין הפלילי קובע שמרוץ ההתיישנות נקטע, בין היתר, עם פתיחת חקירה.  אלא שבעניינו של קצב החקירה החלה, כידוע, רק לפני כשנה, כלומר לאחר תום תקופת ההתיישנות, כביכול, של חלק מהעבירות שבהן הוא נחשד.
 
אבל נשאלת השאלה מה קורה למרוץ ההתיישנות כאשר חקירה אינה נפתחת מהסיבה שהקרבן אינו מגיש תלונה?
כך למשל, נניח שתוקף, שפגע בקרבן, מאיים עליו שלא יגיש תלונה על כך. ברור שבמצב כזה – התקופה שבה הקרבן נתון לאיום לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות של עבירת התקיפה.
 
בהקשר זה אומר בג"צ בפסק דין הנ"ל, שהוא פסק דין מנחה בסוגיית ההתיישנות:
 
"קטיעת מרוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות… שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו".
 
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת השאלות:  במקרה של עבירות מין, כיצד יש להתייחס אל התקופה שבה הקרבן נמנע מלהתלונן במשטרה על עבירת המין שבוצעה בו?
 
כך למשל נניח שקרבן עבירת מין חושש להתלונן, וזאת – לא משום שהתוקף מאיים עליו מפורשות שלא יתלונן, אלא משום שהסיטואציה בכללותה מאיימת, והיא כה מאיימת – עד שהיא משתקת את הקרבן מחשש לדבר רע שיאונה לו מצד התוקף (או מקורביו) למקרה שיתלונן, ורק ארוע כלשהו – למשל תלונות של קרבנות נוספים או ירידת התוקף מגדולתו – מפיג את החשש של הקרבן, ואז הוא אוזר אומץ ומתלונן.
 
ויודגש כי כשהמדובר בעבירות מין, קיומה של הסיטואציה המאיימת הזו היא מן המפורסמות ממש, שהרי אנחנו עדים שוב ושוב לאורך השנים – לרבות במקרה של קצב – כיצד הסיטואציה המאיימת הזו מתממשת עם הגשת התלונה ופתיחת החקירה, והופכת את חיי המתלוננות לגהינום.
 
בשורה התחתונה:
השאלה היא האם ניתן להכיר במצבים מיוחדים שבהם התקופה שבה קרבן לעבירת מין נמנע מלהגיש תלונה – תקופה זו לא תבוא במניין ההתיישנות?
 
ובשולי העניין עולה שאלה נוספת: האם הרציונל המונח בבסיס דיני ההתיישנות אינו מחייב להבחין בין מי שביצע עבירה חד-פעמית שהתיישנה, לבין מי שביצע סדרה של עבירות מאותו סוג – כאשר חלקן כבר התיישן וחלקן טרם?
 
ובמילים אחרות, האם יהיה זה ראוי – מבחינת תכלית דיני ההתיישנות – לקטוע את השרשרת ולהפריד בין העבירות שכבר התיישנו לבין אלה שטרם התיישנו?
 
בג"צ, בפסק הדין הנ"ל, מצטט בהקשר זה את פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין", וכך הוא אומר:
 
"חלוף הזמן בלא שהעושה חזר לסורו – וזה צריך להיות, כמובן, תנאי להתיישנות – אף ללא טיפול עונשי, מהווה סימן שמימוש האחריות הפלילית התייתר והאחריות עצמה טעונה מחילה"
 
עיננו הרואות: התנאי הברור והמודגש להתיישנות כאן הוא שהעבריין לא חזר לסורו.
 
ולענייננו, התנאי הוא שאין המדובר בעבריין סידרתי.
 
ועוד קובע בג"צ בהקשר זה – תוך ציטוט מפסק דין ישן של השופט זילברג:
 
"הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא… הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון".
 
ברור ש"העניין הציבורי" המוזכר כאן מתייחס לעבירה שהתיישנה, ולא לשרשרת של עבירות מאותו סוג, שזנבה אמנם נמצא בחיק העבר הרחוק, אבל ראשה מגיע אל העבר הקרוב מאד. 
 
כך או כך, מי שמכיר את קו המחשבה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש – בעיקר בתחום עבירות המין – אל יתפלא אם הנשיאה תקצץ נתחי זמן הגונים ממרוץ ההתיישנות של מתלוננות "ישנות" נגד קצב, ותקבע שניתן להאשימו בעבירות גם כלפיהן.  
 
הרושם הברור הוא, שביניש עומדת לכתוב כאן את פסק הדין החשוב ביותר בקריירה השיפוטית שלה – פסק דין שתהיה בו, בין היתר, פריצת דרך בסוגיית ההתיישנות של עבירות המין.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מאיה  On 30/07/2007 at 12:42

    ומשכנע מאוד. והלוואי שכך באמת יקרה.
    בכלל, בוא נקווה שביניש תבטל את הסדר הטיעון הזה משום שהעניין הציבורי במקרה זה דורש משפט. והוא הדומיננטי

    אגב. קראתי את דבריך בנושא דורנר באיחור – התנצלות ותודה על תגובתך. לעניין עצמו: הכי מפליא בעיני בדבריך שם שאתה מביא "כעדות אופי" או משהו כזה ובעצם לא ברור לשם מה, איזה טוקבק עלום שמספר עליה ככה וסחה. ואת זה אתה כותב, עורך דין שאמור לדעת מהי ראייה ומהי הוכחה, בניגוד לשמועה או סתם השערה. מוזר ותמוה. והאמת היא, אני נזכרת כעת, שכבר קראתי כאן אצלך יוסי דברים מופרכים כאלה שמפריחים שמועות כאלה. נדמה לי שזה היה בעניין בעלה של ארבל.

  • יוסי  On 30/07/2007 at 12:52

    את עצמך מפריחה אמירות כלליות ולא ספציפיות.
    אני איני מפריח שמועות, ואני עומד אחר כל מילה שאני כותב.
    כולל – ובמיוחד – על בעלה של ארבל.

  • מאיה  On 30/07/2007 at 13:34

    איזה אמירות הפרחתי? מתי?

    בעניין ארבל, אני מבינה ש"אתה עומד" מאחורי
    האמירות שלך – הבעיה היא שאין לך הוכחה אמיתית לכך. הצלבת ניקים זה מעט מדי ולא מחזיק. אם אתה מבין במחשבים ואינטרנט אתה בטח יודע שצריך הרבה יותר מהצלבת ניקים כדי להוכיח שבעל ניק מסוים הוא זה וזה.

    על דורנר עניתי לך למטה.

  • יוסי  On 30/07/2007 at 13:41

    ההוכחות שהמדובר בבעלה של ארבל הן בכמות המספיקה להאשים ולהרשיע אדם ברצח.
    רכל סיפורי הצלבת הניקים הם לא לעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: