וינוגרד והאג'נדה של בג"צ

היעלה על הדעת שבג"צ – בית המשפט הגבוה לצדק – יכתוב וינמק פסק דין כך שיתאים לתוצאה מסויימת שהוא חפץ בה?
קשה להגיע למסקנה אחרת נוכח פסק הדין של הנשיאה דורית ביניש בעניין חשיפת הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד.
 
המחלוקת העיקרית בבג"צ שדן בחשיפת הפרוטוקולים, היתה בשאלת עיתוי החשיפה: האם הפרוטוקולים המותרים לחשיפה ייחשפו לפני פירסום הדו"ח של הוועדה, או שמא לאחריו.
 
הנשיאה ביניש מביאה בפסק דינה את שלוש טענות הוועדה לכך שיש לפרסם את הפרוטוקולים לאחר פירסום הדו"ח, ואלו הן הטענות (ציטוט):
 
1. "אם הוועדה תאלץ לבחון כיום (כלומר תוך כדי עבודתה – י.ד.) מהם החלקים שניתן לפרסמם מתוך הפרוטוקולים של ישיבותיה, יאט הדבר את קצב עבודתה ויפגע ביעילותה".

2. "פרסום הפרוטוקולים כיום (כלומר תוך כדי עבודת הוועדה) יחייב קבלת התייחסות של גורמי בטחון, שעשויים להיות כפופים לחלק מהנחקרים בפני הוועדה".  
 
3. "פרסום החומר טרם הגשת הדו"ח הסופי יציג בפני הציבור מידע חלקי ומעוות".
 
יצויין אגב, שבאשר למספר הטענות שטען בא כוח המדינה (בשם הוועדה) , השופטת בייניש מציינת בתחילה שישנן שתי טענות, ואולם בהמשך פסק הדין מביאה השופטת טענה נוספת, היא הטענה השלישית לעיל, שגם היא לדברי השופטת נטענה ע"י בא כוח המדינה.
 
מכל מקום, בשלוש טענות נפרדות ומובחנות עסקינן.
 
חשוב להדגיש, ששאלת עיתוי הפירסום הוגדרה בפסק הדין ע"י הנשיאה ביניש עצמה כך: "עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת למועד הפרסום של החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים של ועדת וינוגרד".
 
במילים אחרות, אנחנו עוסקים בלב ליבו של העניין.
 
וכאשר בג"צ עוסק ב"עיקר המחלוקת בין הצדדים", אתה מצפה שהוא יכוון את מאמציו בהתאם, וידון באופן ענייני – ונקודתי – בטענות הנוגעות לעיקר המחלוקת הזו.
 
ויתרה מכך, הרי השופטת ביניש עצמה הציגה בפסק הדין את טענותיה של הוועדה, ומשכך עשתה – היא בעצם חייבה עצמה לדון אחת לאחת בטענות שהיא עצמה הציגה.
 
ומעל לכל:
הרי מדובר בטענות הנטענות על ידי גוף חשוב ביותר – ועדה הבודקת את ארועי המלחמה – ואתה מצפה שגוף כה חשוב יזכה מצד בג"צ להתייחסות עניינית ומנומקת לטענותיו.
 
ומה אתה מקבל? הבה ונראה.
 
אתה מקבל הרצאה כללית ומקיפה – חשובה כשלעצמה – על זכות הציבור לדעת, ועל חשיבות הביקורת הציבורית, ועל כך ש"שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך – ואף תלויה בכך – שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע, אשר נסב על הנושאים המרכזיים, המשפיעים על חיי הכלל ועל חיי הפרט".
 
אלה הם כמובן דברים חשובים, שאיש – גם לא ועדת וינוגרד – לא יחלוק עליהם.
 
ומה לגופו של עניין? הרי הוועדה טוענת שלוש טענות ספציפיות, שמחייבות התייחסות ספציפית.
 
ובכן, זו התייחסותה של הנשיאה ביניש לטענות הספציפיות של הוועדה (ציטוט):
 
"יש להניח כי ניתן למצוא כוח-אדם אמין ומיומן, שיועמד לרשות הוועדה, על-מנת לערוך את הבחינה הביטחונית הנדרשת לשם איתור החומר שגילויו מותר".
 
אין ספק שקביעתה זו של הנשיאה עונה על טענתה הראשונה של הוועדה (בדבר החשש מהאטת קצב עבודתה).
 
ומה על הטענה השנייה הנוגעת לבעיית הכפיפות? נניח שניתן לקבל שקביעתה לעיל של הנשיאה מתייחסת גם לטענה זו.
 
אבל קיימת גם טענה שלישית, הנוגעת לבעיית המידע החלקי והמעוות. מה על הטענה הזו?
 
הנה מה שקבעה הנשיאה באשר לטענה השלישית:
 
"טענת בא-כוח המדינה לפיה פרסום החומר טרם הגשת הדו"ח הסופי יציג בפני הציבור מידע חלקי ומעוות, אף היא טענה שאין לקבלה. אם הפרוטוקולים כוללים חומר שגילויו מותר לפי דין – ראוי לפרסם את המידע ואין לומר כי מוטב לציבור שהפרסום יידחה למועד כה רחוק"
 
 עיננו הרואות: הנשיאה מסרבת לקבל את הטענה, אך אינה מנמקת – באופן ענייני – את סירובה.  
 
קשה לכאורה להבין כיצד זה נמנעת הנשיאה מלנמק באופן ענייני את סירובה לקבל את הטענה הזו של הוועדה שחשיפה חלקית של הפרוטוקולים תציג בפני הציבור "מידע חלקי ומעוות".  שהרי גם הנשיאה עצמה לא תכחיש – היא לא יכולה להכחיש – שחשיפה סלקטיבית חייבת אכן לגרום למידע חלקי ומעוות.
 
ויתרה מכך,
הנשיאה מדברת בפסק הדין על חשיבותה של "זרימה חופשית של מידע".
אבל הרי חשיפה סלקטיבית (בשל אילוצי ביטחון) מקפלת בתוכה מצב מובנה של העדר זרימה חופשית.
ובהעדר זרימה חופשית של מידע – ברור שהמידע שכן זורם הוא חלקי ומעוות.
 
האם מידע חלקי ומעוות הוא מצב רצוי לציבור? ברור שלא. וכי איזה ערך יש לדיון ציבורי המתקיים על בסיס מידע חלקי ומעוות? הייתכן שבג"צ מצדד בדיון ציבורי המתקיים על בסיס מידע חלקי ומעוות? הן רק תוצאות שליליות יכולות לצמוח ממצב לא רצוי שכזה. 
 
וכך נוצר מצב, שהציבור וכלי התקשורת מנהלים דיון ציבורי – מעוות מעצם טיבו – באשר הוא מתבסס אך ורק על פרוטוקולים מסורסים.
 
ויתרה מכך, וועדת וינוגרד יושבת עתה על המדוכה וכותבת את הדו"ח על סמך מלוא החומר והפרוטוקולים, וזאת כשברקע נשמעים קולות רמים של דיון ציבורי המתבסס על חומר חלקי בלבד.
 
היכולה הוועדה במצב עניינים שכזה לשבת בראש שקט ולכתוב דו"ח ענייני – תוך התעלמות מרעשי הרקע החזקים והמעוותים הללו?
 
וב
הקשר זה יודגש, שמבין חמשת חברי הוועדה – רק אחד, השופט וינוגרד, הינו שופט מקצועי, המסוגל – אולי – להרחיק עצמו מההמולה התקשורתית.
 
קשה להאמין שנשיאת בית המשפט העליון – דווקא היא – רצתה כך להקשות על ועדת וינוגרד – אבל הרי זו התוצאה. מידע חלקי ומעוות, הגורם לדיון ציבורי מעוות, המפריע קשות לעבודה הקריטית של הוועדה העסוקה עתה בכתיבת הדו"ח.        
 
אין זאת אלא, שוועדת וינוגרד סברה שאם היא תפרסם קודם לפרוטוקולים את הדו"ח שלה, ובדו"ח היא תתייחס כמובן לכל החומר – גם לפרוטוקולים החסויים – יהיה בכך לגשר במידה רבה על בעיית המידע החלקי והמעוות, שהוא מנת חלקו של הציבור עתה – על כל התוצאות השליליות הנובעות מכך.
 
ובכן, מדוע זה ועדת וינוגרד לא זכתה להתייחסות עניינית ומנומקת של הנשיאה לטענת המידע החלקי והמעוות?
 
ההסבר לכך פשוט מכל פשוט:
התייחסות עניינית והגיונית של הנשיאה לבעיית המידע החלקי והמעוות, היתה מחייבת אותה לקבל את עמדת הוועדה, שלפיה יש לפרסם קודם לכל את הדו"ח, ורק לאחר מכן לחשוף את חלקי הפרוטוקולים.
 
ואת התוצאה ההגיונית והמתחייבת הזו – בג"צ, משום מה, לא רצה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישורון  On 26/03/2007 at 11:33

    במאמרך יצאת מנקודת הנחה שישנה אג'נדה סמויה לבג"ץ אשר מכוונת אותו בפסיקה,
    אבל לא פירטת/הרחבת עליה,
    למעשה, הבלעת אותה במשפט האחרון של מאמרך.

    איך אתה יכול ליחחס מניעים סמויים לגוף כלשהו מבלי שאין לך ולו שמץ של רמז לגביהם?
    ?מנין לך שהם קיימים בכלל

  • יוסי  On 26/03/2007 at 13:30

    נגעת בנקודה מעניינת:
    כאשר שופט קובע נניח, שאחד פלוס אחד הם שלושה, האם לדעתך הוא הגיע לתוצאה הזו עקב טעות, או משום שהוא החליט שזו התוצאה?
    התשובה לשאלה הזו היא המפתח לכל העניין.

  • אילן  On 26/03/2007 at 14:59

    כאשר לזוג נולד ילד הרי שמ-1+1 מקבלים 3

  • יוסי  On 26/03/2007 at 16:58

    זה נכון!

  • איתן  On 27/03/2007 at 17:41

    "האם מידע חלקי ומעוות הוא מצב רצוי לציבור? ברור שלא"
    – ברור שלא? למה? האין זו גישה מתנשאת?
    האם עדיף לציבור לקבל מידע מעובד? כזה שינווט את המחשבה לתוצאה הרצויה למישהו?

    זכות הציבור לדעת נוגעת לעובדות ועדויות הבסיסיות.
    עיכוב או עיבוד המידע הינם בבחינת פגיעה בזכות זו.

    בג"צ פסק במקרה זה לטובת הציבור וקיום הזכות הדמוקרטית הבסיסית.

  • יוסי  On 27/03/2007 at 17:58

    במאמר קודם התיחסתי לסיטואציה הבאה:
    אדם מעיד עדות מסויימת שמטיחה האשמה ומטילה אחריות על אדם אחר.
    העדות של מטיח ההאשמה נמצאת בפרוטוקול שהותר לפירסום, ואילו התגובה של ה"נאשם" נמצאת בפרוטוקול חסוי.
    הוועדה רואה את שני הפרוטוקולים ומשוכנעת שההאשמה של העד חסרת בסיס ותגובתו של ה"נאשם" היא מוחצת ומשכנעת.
    על פי הקו שלך – אתה מצדד בחשיפה של ההאשמה ללא תגובה של ה"נאשם" גם אם היא משכנעת לחלוטין שלהאשמה אין בסיס.
    למידע הזה של פירסום ההאשמה וחיסוי התגובה (מסיבות בטחוניות) קוראים מידע חלקי ומעוות.
    האם אתה בעד פירסום שכזה? מה הוא תורם לך?
    הוועדה לא מתנגדת לפירסום, אלא שהיא חושבת שיש לפרסם קודם את הדו"ח (המתייחס לכל החומר – כולל החסוי) – כיוון שיש בכך לגשר במידה רבה על בעיית הפער.
    לאחר מכן שיפרסמו את הפרוטוקולים המותרים ואת כל מה שניתן לגלות ואז תוכל לשפוט את הוועדה (וגם זה בערבון מוגבל כי לא תוכל לראות את כל הפרוטוקולים).
    ולמה זו גישה מתנשאת? מדובר בדבר הכי פרקטי שיכול להיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: