רוצח על הנייר

——————————————————————————————————-

בימים טרופים אלה, לאחר שנתבשרנו על ידי המשטרה שרוצחה של הנערה תאיר ראדה ז"ל נעצר, ואף הודה ברצח ושיחזר את המעשה, רצוי שנזכור כי לא מעטים הם המקרים שבהם אנשים ישבו בבית הסוהר שנים ארוכות עד שהתברר שנמקו בכלאם על לא עוול בכפם.
 
הנטייה הראשונית היא להפנות אצבע מאשימה כלפי גורמי המשטרה והפרקליטות על שבמעשיהם – מעשים זדוניים לא פעם – גרמו לשלילת חרותם של חפים מפשע.
 
אבל האם בתי המשפט יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם בפרשות המחפירות הללו?
 
הייתכן שבית המשפט העליון – במדיניותו כלפי הבקשות למשפטים חוזרים – מונע אפשרות לברר את האמת, ובכך – חוסם את יציאתם של חפים מפשע אל החופש?
 
הייתכן שאדם אומלל יירקב בכלא רק בגלל שאין לו "לובי" שישתדל למענו?

 

הייתכן שיוקרתה של "מערכת הצדק" שקולה כנגד חרותם של הנמקים  בכלאם לשוא?

             נמקים בכלאם לשווא

המקרה שיסופר כאן ידבר בעד עצמו: 
 
בשנת 81 ארע באזור חיפה רצח מזעזע של נער (שמו: ישראל נולמן ז"ל) אגב תקיפתו המינית.
 
כשבועיים לאחר הרצח נעצר אדם בשם משה עזריה כחשוד ברצח.
 
עזריה – שאובחן רפואית כמי שנמצא על גבול הפיגור השכלי – הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה, הורשע בביצוע הרצח ונידון למאסר עולם.
 
עזריה עירער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נידחה.
 
כעבור שנים, בשנת 95, בעודו יושב במאסר עולם, הגיש משה עזריה לנשיא בית המשפט העליון בקשה מנומקת למשפט חוזר.
 
העילות למשפט חוזר, שעל פיהן אמור הנשיא להחליט בבקשה – קבועות בחוק.
 
כללית נציין, ששיקולי הנשיא בסוגיית המשפט החוזר נעים בין שני קטבים:
מצד אחד ניצב כמובן הערך של חשיפת האמת ועשיית צדק נוכח הסכנה של הרשעת חפים מפשע.
ומצד שני עומד כלל סופיות הדיון המונחה על ידי שיקולי יעילות, וכן על ידי האינטרס להעניק לפסק הדין המרשיע יציבות מירבית כדי לשמר את כוחו החינוכי והמרתיע.
 
במחצית שנת 97 נתן הנשיא ברק החלטה ארוכה ומפורטת הדוחה את בקשתו של עזריה למשפט חוזר.
בהחלטתו מתייחס השופט ברק באופן פרטני לנימוקי הבקשה ומבסס את קביעותיו באופן שנראה, על פניו, משכנע למדי.
 
אבל בסוף ההחלטה צדה את העין הערה מסויימת – חריגה משהו – של השופט ברק בזו הלשון:
 
 "יודע אני כי החלטתי זו תעורר ביקורת. חפותו או אשמתו של המבקש נידונה בציבור, ויש הסבורים בתום לב כי הוא חף מפשע או כי העניין מחייב משפט חוזר. החלטותי שלי אינן מושפעות מסברות אלה. בחנתי כמיטב יכולתי המקצועית את הבקשה. עשיתי זאת על פי אמות המידה המקצועיות המקובלות עלינו. החלטתי מדברת בעד עצמה".
 
והביקורת אכן באה.  והיא נוקבת וקשה.
 
במה דברים אמורים?
 
בעקבות ההחלטה של הנשיא ברק מפרסמים המשפטנים פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר בועז סנג'רו במשותף מאמר משפטי ארוך ומפורט.
 
במאמרם מתייחסים פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו לבעיות שונות הנוגעות לסוגיית המשפט החוזר.
 
ואולם, את עיקר המאמר מקדישים השניים לבחינה פרטנית של נימוקי הבקשה שבה עסקינן, ומותחים ביקורת קשה כנגד השופט ברק על אופן טיפולו בבקשה זו.
 
מאמרי ביקורת אקדמיים על פסקי דין מתפרסמים כדבר שבשגרה.
אבל נראה, שהפעם חרגו מחברי המאמר מהמסגרת השגרתית של מאמר אקדמי ומצאו לראוי לתקוף את פסק הדין, לא רק מן ההיבט המשפטי, אלא גם – ואולי בעיקר – על האופן שבו הציג השופט ברק בפסק דינו את עובדות המקרה.
 
יצויין:
מבחינה אקדמית טהורה יש כאן הפרה מסויימת של כללי המשחק, שכן אחד ממחברי המאמר – ד"ר סנג'רו – ייצג את עזריה בבקשה למשפט החוזר.
ואולם בזה – דווקא בזה – גם כוחו של המאמר: ד"ר סנג'רו, מטבע הדברים, מכיר היטב את העובדות.
 
ומכל מקום, מחברי המאמר עצמם אינם מסתירים את מעורבותו של ד"ר סנג'רו ומדגישים עובדה זו בתחילת מאמרם. 
 
ראוי להביא כאן מדבריהם של מחברי המאמר בפתח ביקורתם:
 
"הרטוריקה שבה נכתבה ההחלטה (של השופט ברק) הדוחה את הבקשה למשפט חוזר בפרשת עזריה היא כזו, שהקורא עשוי בהחלט לקבל את הרושם של יחס חיובי מאד, של פתיחות ושל אוזן קשבת לאפשרות שנפלה טעות במשפטו של המבקש ושל נכונות לתקן טעויות – אם אכן נפלו.
לפיכך קשה ביותר, אם לא גם בלתי אפשרית, היא משימתם של מחברי מאמר זה, אלא אם כן יטרח הקורא ויעיין לא רק בפסק הדין, אלא גם בבקשה למשפט חוזר וביתר החומר הרב".
 
משמעות הדברים הללו – בלשון לא אקדמית – היא שכותבי המאמר מאשימים את השופט ברק בזריית חול בעיניים. ממש כך.
שהרי, כותבי המאמר טוענים כאן, למעשה, שהרטוריקה של השופט ברק – יש בה משום הולכת שולל, כך שכדי לעמוד על הדברים כהווייתם אין להסתפק בעיון בפסק הדין, אלא יש להעמיק חקר ולעיין "גם בבקשה למשפט חוזר וביתר החומר הרב".
הרטוריקה של השופט ברק מביאה את כותבי המאמר לידי תסכול רב – כמעט חוסר אונים – לאפשרות שבכלל יעלה בידם לשכנע את הקורא להתבונן, מבעד לאותה רטוריקה, אל מצב הדברים האמיתי.
במילים אחרות, פסק דינו של השופט ברק – מצידו העובדתי – איננו מהווה בבואה נאמנה של האמת.
 
וכאשר האשמה מעין זו באה מצד פרופסור למשפטים בדמותו של מרדכי קרמניצר – שמומחיותו בתחום המשפט פלילי – הרי שיש לה משקל מיוחד.
 
פרופ' קרמניצר אינו מסתפק בהאשמה הכללית דלעיל אלא מביא במאמרו כהנה וכהנה דוגמאות לאישושה.
והוא גם מתקומם כנגד שטחיות פסק הדין וכנגד האופן שבו מציג השופט ברק בפסק דינו את טענות הצדדים.
 
וכך טוענים פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו במאמרם:
 
"יש לציין כמה מאפיינים כלליים של ההחלטה, שבדרך כלל לא ניתן לעמוד עליהם תוך קריאת ההחלטה לבדה. 
האחד הוא שטענות המבקש מובאות בפסק הדין בצורה חלקית וחלשה, ונראה כי נלקחו לא מהבקשה המנומקת למשפט חוזר, אלא מתגובתו של היועץ המשפטי לממשלה, שם הובאו מוחלשות כחיידקים באנטיביוטיקה.  לעומת זאת תשובותיו של היועץ המשפטי, מובאות בהרחבה, וללא כל הרהור או ערעור עליהן. לתגובותיו הספציפיות והמפורטות של המבקש על תשובותיו של היועץ המשפטי, אשר הובאו במסמך נפרד, אין כל זכר בפסק הדין. 
בדרך זו התאפשר דיון שטחי למדי בשאלות כבדות משקל; דיון שהוליד אי דיוקים עובדתיים רבים, לצד אי דיוקים משפטיים, כפי שיודגם בהמשך".
 
ובהמשך המאמר מובאות,
כן, דוגמאות של אותם "אי דיוקים".
וכפי שעולה בהמשך המאמר מן הדוגמאות, אותם "אי דיוקים" אינם אלא דרך אקדמית, צמחונית משהו, לתאר מקרים חמורים של עיוות האמת.
 
נוכח הטענות לעיל של מחברי המאמר כנגד התנהלותו של השופט ברק בפסק הדין בעניין עזריה, לא מן המותר להביא כאן "עדות" של ברק עצמו, באחת מהרצאותיו, באשר לשקיפות שאותה הוא נוקט, לדבריו, בפסיקותיו. להלן הדברים:
 
"אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.
אצלי אין "קניפלעך" בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.
השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים יכול לא להסכים".
 
בהזדמנות אחרת מצהיר השופט ברק:
 
"אין שופט שקוף ממני. ניתן לדעת מראש מה תהא פסיקתי, מהן הטכניקות ומהן המשקולות בהן אשתמש".
 
פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו היו מן הסתם מתבוננים זה בזה בחיוך מריר.
 
אבל נחזור אל המאמר.
 
לא נפרט כאן את כל הטענות הקשות המובאות במאמר.  די אם נציין שעיון במאמר מותיר תחושות קשות – קשות מאד – נוכח הדרך שבה הגיע אדם למאסר עולם.
 
והתחושות הקשות הללו הופכות להיות ללא נשוא כאשר זוכרים שאותו אדם הינו איש מוגבל בשכלו.
 
חלק נכבד ממאמרם מקדישים השניים להוכחת טענתם שגירסת ההודאה של עזריה – שהוא כאמור מוגבל בשכלו – הוכנסה לפיו על ידי חוקריו.
 
המאמר לכל אורכו מעיד שמחבריו משוכנעים, שנשיא בית המשפט העליון חייב היה להסיר המכסה מעל הסיר המבעבע הזה, אלא שהם גילו – כך נראה – שהנשיא ברק לא רק שלא הסיר המכסה, אלא שאף התיישב עליו.
 
פרופ' קרמניצר מהאשים את השופט ברק בשילוב ידיים עם המשטרה והפרקליטות.
אומר פרופ' קרמניצר במאמר:
 
"קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט מתייחס לגורמי אכיפת החוק האחרים כאל שותפים אמיתיים במלאכת עשיית הצדק, ומחיל על כולם את האתוס השיפוטי של מחוייבות לאמת ולחוק…".
 
החשוב לענייננו הוא שאנשי אקדמיה – שבדרך כלל מתמקדים במחקריהם בהיבטים המשפטיים של פסקי דין – לא הסתפקו בכך הפעם, ופשפשו בקרביים של פסק הדין גם מצידו העובדתי, והעלו מימצאים קשים המטילים צל כבד על אמינותו של פסק הדין.
 
והמדובר, כזכור, בפסק דין של נשיא בית המשפט העליון.
 
השופט ברק טוען לא אחת כנגד אלה המבקרים החלטות ופסקי דין מבלי שיטרחו לקראם.
 
והנה באים משפטנים מן האקדמיה, וכמו אומרים לנו, שגם אם נקרא ונטריח עצמנו בבחינה מדוקדקת של פסק הדין, לא נפיק מכך הרבה תועלת – באשר פסק הדין לוקה בהצגה סלקטיבית ובלתי אמינה של עובדות המקרה.
 
אבל בתחילת שנת 2002 – לאחר פירסום המאמר של קרמניצר וסנג'רו – חלה התפתחות מסויימת הנוגעת – באורח מעניין למדי – גם לעניינו של עזריה.
 
במה דברים אמורים?
 
בשנת 1999 פנה המורשע ברצח עמוס ברנס אל נשיא בית המשפט העליון בבקשה (רביעית במספר) שייערך לו משפט חוזר.
 
רקע:
בשנת 74 נרצחה החיילת רחל הלר ז"ל וגופתה העירומה נמצאה לצד כביש סמוך לקיסריה כשעליה נמצאו סימני אלימות והתעללות קשים.
אחד החשודים – עמוס ברנס – הודה בחקירתו במשטרה בביצוע הרצח, הורשע בבית המשפט ונידון למאסר עולם.
 
ערעורו של ברנס לבית המשפט העליון – נדחה.
 
מאז שהורשע לא הפסיק עמוס ברנס לטעון – ולזעוק – שהינו חף מפשע;  הוא טען כי הודאתו בביצוע הרצח אינה אמת, והיא הוצלה מפיו בדרכי לחץ ואלימות.
 
במשך השנים הגיש ברנס שלוש בקשות למשפט חוזר אך הן נידחו על ידי שופטים שונים של בית המשפט העליון.
 
בשנת 99 כאמור הגיש ברנס את הבקשה הרביעית.
הנשיא ברק הטיל על השופטת דליה דורנר לדון בבקשה ולהחליט בה.
 
בחודש מרס 2002 מחליטה השופטת דורנר – בניגוד לשלוש הפעמים הקודמות – להיענות לבקשה ולקיים משפט חוזר בעניינו של ברנס (שבהמשך זוכה במשפטו).
 
השופטת דורנר משתיתה את החלטתה על נימוקים שונים, שעיקרם – פגמים חמורים שנפלו בהליך חקירתו של ברנס כמפורט בהחלטתה.
 
אבל בין הנימוקים של השופטת דורנר לקיים את המשפט החוזר לברנס, צד את העין נימוק אחד שאיננו נוגע להליך החקירה עצמו, והוא זה המעניין אותנו כאן.
 
נקדים ונציין שהמשותף לפרשת עזריה ולפרשת ברנס הוא, בין היתר, שבשני המקרים נמצאו בזירת הרצח – על גופות הקרבנות או על בגדיהם – כתמי זרע.
 
בעת שבוצעו שני מעשי הרצח הללו לא ניתן היה להפיק תועלת חקירתית של ממש מן הממצאים הללו.
 
ואולם עם התפתחות המדע נוצרה, כידוע, אפשרות לגלות – באופן חותך – את חפותו או אשמתו של חשוד, וזאת באמצעות השוואה בין ה – D.N.A. של הכתמים שנמצאו על הקרבן לבין ה – D.N.A.  מגופו של החשוד.
 
והנה מתברר כי בשני המקרים – הן של עזריה והן של ברנס – נעלמו הפריטים והמוצגים שנמצאו בזירות הרצח, שיאפשרו לבצע את בדיקות ה – D.N.A. ולהוכיח באופן חותך את חפותם או אשמתם.
 
וכיצד נעלמו הפריטים?
 
במקרה של עזריה נטען ע"י הפרקליטות, שעקב טעות – המוצגים בוערו כחמש שנים לאחר המשפט.
ואילו במקרה של ברנס – המוצגים נעלמו בלא הסבר.
 
יודגש:
על פי החוק חובה על המדינה לשמור תיקי רצח (וכמובן מוצגים) – לצמיתות.
 
הנשיא ברק – במקרהו של עזריה – מאמץ את טענ
ת הטעות של הפרקליטות על קירבה וכרעיה.
 
וכך מתייחס הנשיא ברק לסוגייה:
 
"אכן, ביעור בגדיו של המבקש (צ.ל. "המנוח") הינה טעות מצערת. היא פעולה בניגוד לחוק… אף שהביעור של בגדי המבקש (צ.ל. "המנוח") נעשה בניגוד לחוק, שוכנעתי כי הוא נעשה בתום לב.
לגוף העניין, אינני סבור כי ביעור הבגדים יכול לשמש עילה למשפט חוזר.
הבגדים אינם מהווים ראיה מזכה. הם מהווים "חומר גלם" בו טמון "פוטנציאל" ראייתי, אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו".
 
פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים ביקורת קשה על השופט ברק על שאימץ את טענת הטעות תוך התעלמות מהנסיבות (המפורטות במאמרם), ומהמניעים האפשריים להיווצרותה של "טעות" מעין זו.
 
אבל מעבר לטיעונים הקשים שנטענו במאמר נוסיף עוד נקודה חשובה:
בהקשר זה ראוי להתמקד דווקא בדברי השופט ברק, שאמר לעיל כי המדובר ב"פוטנציאל" ראייתי אשר יתכן והיה מצביע על חפותו של המבקש, ויתכן והיה מצביע על אשמתו".
 
במילים אחרות: השופט ברק קובע כי – בהעדר המוצגים – המצב הוא "פיפטי פיפטי".
 
השופט ברק, בקביעה הגורלית הזו, מתעלם לחלוטין מהעובדה כי מי שמבקש לבצע את בדיקת ה –  D.N.A. הוא המורשע ברצח, ומהעובדה שהמוצגים בוערו על ידי הצד שכנגד – רשויות החוק.
 
לדידו של ברק, צרוף שתי העובדות הללו – שעל קיומן אין מחלוקת – עדיין איננו מטה, ולו במעט, את כף המאזניים לטובתו של עזריה, ואין הוא יכול להיבנות מכך.
 
הנה כי כן, השופט ברק קובע – למרות צירוף העובדות הללו – שהתוצאה היא תיקו.
 
תקפות התיקו הזה של ברק, ראוי שתיבחן גם על רקע סיטואציה הפוכה.
במה דברים אמורים?
נניח, לרגע, מצב שבו עזריה היה מסרב לתת דגימה מגופו לבדיקת ה –  D.N.A. – מה משמעות היתה נודעת אז לסירובו זה?
עמדת בית המשפט העליון במקרה כזה ברורה:
 
"הלכה פסוקה היא, כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר המדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד… יש בו משום גילוי של התנהגות מפלילה המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראייה נסיבתית לחובתו של המסרב".
 
ובכן, כאשר החשוד לא רק שאינו מסרב, אלא אף לוחץ ללא הרף לקיים את הבדיקה – האם אין להסיק מכך דבר לטובתו? האם ראוי הוא להשאיר את התיקו הזה על כנו? 
 
וכיצד מתייחסת השופטת דורנר לאותה סוגייה עצמה בעניינו של ברנס?
 
אומרת השופטת דורנר:
 
"לכל אלו (כלומר לנימוקים לקיים משפט חוזר) יש להוסיף כי לעומת ברנס, שאינו מרפה במשך שנים מן הטענה בדבר חפותו, בולטת הרשלנות הרבה בהתנהלות המשטרה, שאיבדה את מכנסיה של רחל והשמידה את הצלוחית עם תאי הזרע של הרוצח ובכך גרמה נזק כבד לאפשרות בירור האמת".
 
עיננו הרואות: תיקו – אין כאן; הכף נוטה לטובת עמוס ברנס. עובדת העלמות המוצגים, כפי שאנו רואים, מהווה – גם היא – נימוק בידי השופט דורנר לעריכת משפט חוזר.
 
ראוי להתייחס לסוגייה נוספת במאמרם של קרמניצר וסנג'רו:
 
אחד הנימוקים בבקשתו של עזריה למשפט חוזר נוגע לסוגיית הקלטות שבהן הוקלטה חקירתו במשטרה.
התברר בעניין זה, בין היתר, שבחלק מהקלטות בוצעו מחיקות שונות.
בפסק דינו מאמץ השופט ברק את הסברי המשטרה, כי בשל מחסור תקציבי למימון רכישת קלטות חדשות, נעשה בקלטות שימוש חוזר, וקובע כי הסברי המשטרה בעניין זה מניחים את דעתו.
 
פרופ' קרמניצר וד"ר סנג'רו מותחים במאמרם ביקורת קשה על קביעתו זו של השופט ברק.
 
טענת מחברי המאמר היא שהמחיקות בוצעו בזדון ובמטרה להסתיר העובדה כי בקטעים שנמחקו – תדרכו החוקרים את עזריה והכניסו לפיו את הודאתו.
 
ובאשר לאופן שבו בוצעו המחיקות בקלטות טוענים קרמניצר וסנג'רו:
 
"אילו דובר במחיקה של קלטת שלמה, או של צד אחד של קלטת, ניחא.
אך בענייננו, כפי שקבע מומחה ההקלטות בחוות דעתו, וכפי שניתן להיווכח ישירות מההקלטות ומהתמלילים, ישנם גם קטעי מחיקה של דקות ספורות באמצע הקלטת.
האומנם דובר במצוקה תקציבית כה גדולה עד כי נאלצו לעשות שימוש חוזר למשך דקות ספורות באמצע הקלטת? האם בכלל מתיישב הדבר עם הרצון לחסוך?…
האומנם המדובר במקריות צרופה? והרי מיד לאחר קטע מחיקה של דקות מספר, לפתע פתאום "יודע" הנחקר עזריה פרטים שלא ידע קודם לכן".
 
הטענות מדברות בעד עצמן.
 
ואם אכן זו תמונת המצב, כי אז קביעתו של השופט ברק כי ניתן הסבר מניח את הדעת למחיקת הקלטות – קביעה זו מעוררת תמיהה גדולה.
 
אבל בנוסף לטיעונים במאמר:
נניח – לרגע – שאכן המדובר היה במחיקה שנעשתה במטרה לחסוך בקלטות ולעשות בהן שימוש חוזר.
אם נניח לרגע שזהו המצב, ראוי להביא כאן דברים שקבע השופט ברק – אותו ברק עצמו – בפסק דין אחר:
 
"בענין שלפנינו התנהלה השיחה כולה אך מספר שעות, ולא היה כל יסוד סביר להפסיקה מדי פעם. ההסבר שניתן על ידי השוטרים המקליטים, לפיו רצו לחסוך בסרטי ההקלטה, מעיד על שיקול מוטעה".
 
עינינו הרואות: הפעם – שלא כמו במקרה עזריה – רואה השופט ברק ברצון לחסוך בקלטות שיקול מוטעה. 
 
נחזור ונדגיש:
התחושה שמשה עזריה הינו אולי אדם חף מפשע מכרסמת בלא הרף.
 
נציין כעובדה כי במהלך מאסרו של עזריה הלך מצבו הנפשי והתערער והוא אושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר.  נשיא המדינה קצב את עונשו, ובשל מצבו הנפשי הוא שוחרר מהכלא כעבור כשבע עשרה שנות מאסר והועבר לשיקום במוסד לחולי נפש עד ששוחרר לביתו.
 
אבל את התואר "רוצח" ישא משה עזריה על מצחו עד קץ הימים.
 
אם שנתו של השופט ברק אינה נודדת עליו בלילות, כי אז הוא – וגם אנחנו – בבעייה קשה.
 
לא מן המותר להביא כאן דברים שאומר השופט לשעבר חיים כהן בסוגיית המשפט החוזר:
 
"אני חושב שהיועץ המשפטי ופרקליטות המדינה טועים בקמצם את ידיהם בניהול משפטים חוזרים.
למעשה נשיא בית המשפט העליון יכול להחליט על קיום משפט חוזר גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אבל על פי החוק על נשיא בית המשפט העליון לשאול את דעתו של היועץ המשפטי בנושא זה וצריך להיות קייס מאד מאד משכנע כדי שהנשיא יחליט על קיום משפט חוזר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי.
אני חושב שהמשפט החוזר נוצר כדי לעשות צדק ולמנוע עוול. לצערי לא משתמשים במכשיר הזה במידה מספקת…
מי שיש לו קצת טביעת עין יודע להבחין בין מי שסתם טוען שהוא חף מפשע ונעשה לו עוול למי שבאמת ובתמים מאמין בכך.
במקרה של עמוס ברנס שוכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין שהוא חף מפשע, אז צריך לעזור לו להוכיח זאת. לא יותר מזה.
מה זה משפט חוזר? אני מטיל על הנאשם את חובת ההוכחה שהוא איננו אשם. מדוע לא להענות לבקשתו? האם כבודו של בית המשפט תלוי בכך? להיפך, אני חושב שכבודו של בית המשפט תלוי בכך שטעויותיו יתוקנו…
אני חושב שבנושא זה המדיניות של משרד המשפטים היא מוטעית. אילו הייתי נשיא בית המשפט העליון, הייתי מחליט על קיום משפטים חוזרים ביד נדיבה, גם בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
כל אימת שיש לכאורה ממש בטענת הנאשם שהוא חף מפשע יש לקיים משפט חוזר".
 
דברי השופט חיים כהן.
 
שאלה:
היש לעזריה סיכויים – אם יגיש פעם נוספת בקשה למשפט חוזר? 
המצב מסובך.
במה דברים אמורים?
ראשית יצויין כי קיים מחסום חוקי בתקנות בתי המשפט הקובע כי:
 
"סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה".
 
אבל נוסף לכך:
שופט שידון בבקשה הנוספת ויהרהר באפשרות לקיים משפט חוזר, ייאלץ להתעמת – כך או אחרת – עם החלטתו של הנשיא ברק, שדחה את הבקשה הראשונה.
 
והמצב מסתבך עוד יותר כי בינתיים בא לעולם מאמרם הקשה של קרמניצר וסנג'רו, שללא ספק פגע קשות בשופט ברק.
 
כלומר, שהחלטה לקיים משפט חוזר לעזריה, משמעותה – כך או אחרת – אימוץ המאמר הקשה הזה על כל המשתמע מכך.
 
ונזכור, שהנשיא ברק גם "מיסמר" את החלטתו בעניין עזריה בכך שציין בשולי פסק הדין כי "בחנתי כמיטב יכולתי המקצועית את הבקשה" – דבר שמקשה עוד יותר על העניין.
 
המסקנה נוכח כל אלה היא, שמשה עזריה המסכן – הוא זה שייאלץ כנראה לשאת במחיר הכבד של מאבקי יוקרה.
 
אגב:
השופטת דורנר – שללא ספק מודעת לפגיעה הקשה שגרם המאמר של קרמניצר וסנג'רו לנשיא ברק – מצאה לנכון לאזכר בהחלטתה בעניין ברנס את המאמר הזה ואף לצטט קטע מתוכו.
 
להלן מה שמצטטת השופטת דורנר מתוך המאמר:
 
"בישראל הציעו גישה דומה ד"ר בועז סנג'רו ופרופ' מרדכי קרמניצר: "נוכח הפגמים הגדולים… בהליכי החקירה והפגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר של הנאשם, ניתן וצריך היה להסתפק בפחות מאשר "ספק סביר" העולה מניתוח חומר הראיות, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. הצטברותם של פגמים אלה הופכת את ההליך להליך הנגוע באי הגינות מטעם המדינה כלפי הנאשם. אי הגינות כזו מגבירה את הצורך להיזקק למשפט חוזר – לא רק לשם בירור האמת, אלא גם לצורך החזרת האמון של הציבור במערכת המשפט, במיוחד כשהמדובר בפשע החמור של רצח ובעונש החמור של מאסר עולם חובה".
 
האם השופט ברק – שכידוע מינה את השופטת דורנר לדון בתיק של ברנס – אוהב את הפרסומת שעושה השופטת דורנר למאמר הקטלני הזה?
 
כך או אחרת, העובדה האיומה שמשה עזריה המסכן נטחן עד דק בתוך גלגלי "מערכת הצדק" – עובדה זו זועקת עד לב השמים ומונחת – מדממת – לפיתחו של בית המשפט העליון.

—————————————————————————————————

הערה:

סיפורו של משה עזריה מובא, בשינויים קלים, בספרו של המחבר אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק

 

    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: