על זכות השתיקה

—————————————————————————————————

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין קבע פעם, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, כי: "אף אחד לא שותק אם אין לו מה להסתיר!".
 
קביעה נחרצת ופסקנית שכזו, כאשר היא באה מפיו של מי שעומד בראש מערכת האכיפה הפלילית, יש בה להטעות.
 
שהרי מתבקש מראש מערכת האכיפה שלא יסתפק במסקנה הגולמית שמי שאינו משתף פעולה עם חוקריו מסתיר דבר מה. 
מתבקש שראש מערכת האכיפה ישאיר פתח – צר ככל שיהיה – לאפשרות, שמא הנחקר שאינו משתף פעולה עם חוקריו עושה כן מחמת אילוץ כלשהו – אילוץ שאין בינו לבין החשדות כנגד אותו נחקר דבר וחצי דבר. 

            דילמה

דוגמא אחת, ציורית משהו, תבהיר:
נניח לרגע, שרב של עיר פלונית נחקר במשטרה בחשד שביום מסויים, בשעה מסויימת, הוא תקף את שכנו.
אותו רב יכול להדוף את החשד ולטעון טענת אליבי מוצקה, שלפיה ביום האמור ובשעה המסויימת הוא היה בכלל בעיר אחרת. אלא שלרוע מזלו של הרב שלנו מתברר שטענת האליבי של הרב הדמיוני הזה מקפלת בתוכה בעייה מסויימת מבחינתו: הוא אכן היה באותו יום בעיר אחרת – אך, אבוי, הוא שהה שם בחדר בבית מלון – במשך כל היום – עם אשת איש.
 
ובכן, מה מוטל כאן על כפות המאזניים?
מצד אחד נמצא הרב בסכנת הרשעה פלילית בעבירת תקיפה.
אבל מן הצד השני, אם יעשה הרב שימוש באליבי שלו – הוא אמנם יסיר את סכנת ההרשעה הפלילית, אך זאת במחיר הרבה הרבה יותר כבד מבחינתו: הודאה למעשה בעבירת "לא תנאף", שהיא אמנם איננה עבירה פלילית, אך תוצאתה הוודאית – בשל היותה עבירה דתית חמורה – היא חיסול הקריירה הרבנית שלו, על כל הגנאי והקלון הכרוכים בכך בקרב אנשי קהילתו, שלא לדבר על הריסת שתי משפחות.
 
לא צריך להיות גדול בתורה כדי לדעת כיצד ינהג הרב בחקירתו במשטרה במקרה שכזה: הוא יעדיף שלא לשתף פעולה עם חוקריו – גם אם יורשע בעבירה שלא עבר – ובלבד שלא להיזקק לטענת האליבי הזו.
 
הנה כי כן,
כולנו כפופים ואמורים לציית למערכת הנורמטיבית של המשפט הפלילי העונשי. 
אלא שבשגרת החיים, כל אחד מאתנו כפוף למערכות נורמטיביות נוספות – דתיות, משפחתיות, חברתיות, חוזיות ואחרות, שהן כמובן מחוץ לתחום המשפט הפלילי, וגם הן – לפעמים בעיקר הן – מכתיבות את הדרך בה ננהג.
 
שיגרת החיים, כפי שראינו בדוגמא, יכולה לזמן מצבים שבהם ייקלע אדם למעין תחרות בין המערכת הנורמטיבית של המשפט הפלילי לבין מערכת נורמטיבית אחרת שמחוץ למשפט הפלילי.
ובמצב שכזה יש ואותו אדם עלול להחליט – בבחינת הרע במיעוטו – שמא עדיף לו להיות מורשע בעבירה פלילית – גם אם הוא לא עבר אותה – ובלבד שלא להסתבך עם מערכות נורמטיביות אחרות.   

במילים אחרות, מנקודת ראותו של החשוד הנחקר נוצרת דילמה כאשר העובדות המנקות אותו מחשד לעבירה פלילית – אותן עובדות עצמן – מסבכות אותו עם מעגלי חיים שמחוץ למשפט הפלילי, וראינו זאת היטב בדוגמא עם הרב שהובאה לעיל.
 
המוצא מן הדילמה הזו תלוי בדרך כלל בשאלה היכן נמצא הרע במיעוטו.
פרטים מביכים שיספק נחקר לחוקריו אודות עצמו – כדי לנקות עצמו מחשד בפלילים – עלולים לא פעם להזיק לו יותר, הרבה יותר, מהרשעה בעבירה פלילית כזו או אחרת.
 
וכאשר המדובר הוא במקרה המעורר גם התעניינות ציבורית – או אז מובטח לו לאותו נחקר שהפרטים המביכים אודותיו ימצאו דרכם לכלי התקשורת עוד בטרם הסתיימה חקירתו.
 
אבל המדובר הוא לא תמיד בפרטים מביכים דווקא:  כך למשל, יש ונחקר – כדי לנקות עצמו מפלילים – ייאלץ לספק לחוקריו נתונים שונים (או מסמכים), שאם יתפרסמו הם עלולים לחשוף אותו לתביעות כספיות בסכומי עתק מצד יריביו המסחריים, ואז – שוב תתעורר הדילמה המוכרת, שתאלץ את הנחקר המסויים להכריע בה על פי מגבלותיו הכלכליות והעדפותיו האישיות.
 
האם יהיה זה מוגזם לצפות, שגורמי החקירה והאכיפה יהיו מודעים לקיומן ולחשיבותן של האבחנות הללו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלעד  On 17/12/2006 at 17:57

    רובינשטיין אמר שאדם ששומר על זכות השתיקה – יש לו מה להסתיר.
    ואכן, גם בדוגמא של הרבי הנואף – בהחלט יש לו מה להסתיר.
    רובינשטיין לא קבע שאדם ששומר על זכות השתיקה דינו הרשעה. הוא אמר ששימוש בזכות השתיקה מגביר את החשד נגד החשוד.
    כמה פשוט וכמה נכון.

  • יוסי  On 17/12/2006 at 21:13

    צדק או לא.
    הוא צדק במסקנה הגולמית (שלפיה מי ששותק יש לו מה להסתיר).
    השאלה אם אין עליו להשאיר פתח לאפשרות שהדבר שהנחקר מסתיר אינו קשור לחשדות נגדו ואין בו כדי להפלילו.
    כמו במקרה של הרב הנואף. ברור שהיה לו מה להסתיר, אך ברור שאין לכך קשר לחשדות נגדו.
    המשמעות המעשית של כל הסוגייה נוגעת, בין היתר, גם לשיטת ניהול החקירה נגד חשודים.
    חוקר מיומן ומנוסה לא יסתפק בכך שנחקר אינו משתף עימו פעולה, אלא יעמיק וינסה לברר שמא הנחקר אינו משתף פעולה מסיבות שאינן קשורות לחשדות.
    הניסיון מלמד על מקרים רבים שאנשים הפלילו את עצמם – ובלבד שלא יסתבכו עם גורמים אחרים שאינם קשורים לחקירה.
    ברור שתופעה כזו אינה רצוייה.

  • מאיר  On 17/12/2006 at 22:33

    מאליו ברור שרובינשטיין התכוון שהשותק חשוד בביצוע עבירה.

    המחשבה כאילו חקירת משטרה, תהייה חיונית ככל שתהייה, אמורה להפשיט את הנחקר מכל
    כסות שנובעת מידע או רגש או כוונה או שנאספו אצלו במהלך שנותיו,ואף מכל מעשה, בוודאי מעשה חוקי.

    אם נשתמש בדוגמת הרב הדמיוני, הרי שדי אם התכוון לסוע לעיר אחרת, ולכן התעכב בבית הכנסת
    והאריך בתפילתו כפליים, עד שיחשיך ולא יראו אותו נוסע באוטוסטרדה אל הנפקנית,
    ואם התחרט, וביקש לשוב את הרבנית, והצטדק אצלה בהצטדקויות שהסתירו את כוונותיו,
    ואפילו אם עבר בשלום את החקירה שלה, הרי לא דומה החקירה שלה לחקירת המשטרה.

    אם לא יסביר את התפילה הארוכה, יאובחן כבלתי מהימן, אם יסביר, כדרישת האמירה של רובינשטיין
    הרי שנאלץ להודות בהרהור, הרהור נעים ובלתי מזיק, שעלול לגרום לו נזק רב מאוד.

    רב נבון יחזיק את הרהוריו בחדרי ליבו ויעדיף להריח עוד קצת ליזול.

    הנה כי כן, הרב נשפט ע"י הרובינשטיין על הרהור בטרם מעשה.

  • אלעד  On 18/12/2006 at 06:27

    אפריורית אפשר לקבוע כי מי ששומר על זכות
    השתיקה מסתיר משהו.
    וברור מאליו שכשאדם מסתיר משהו בחקירה, גובר החשד נגדו.
    וכל מה שצריך לעשות כדי להוכיח כי הטענה המחמירה כלפי רובינשטיין אינה נכונה, הוא למצוא מקרה בו הוא זיכה נאשם ששמר על זכות השתיקה.
    ועד שתימצא ההוכחה, הרשו לי לתת לרובינשטיין ליהנות מהספק.
    הרי הוא לא אידיוט, ואפשר להניח שהוא מבין שהודאה בעבירה (וכל שכן שמירה על זכות השתיקה), לא אומרת בהכרח שהחשוד אשם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: