אמינותה של העדות הכבושה

אוקטובר 2006

מבקר המדינה בודק, כידוע, את העיסקה שבה רכש ראש הממשלה אהוד אולמרט דירה בבניין ברחוב כרמיה בירושלים.

המבקר חושד שהדירה האמורה נרכשה על ידי אולמרט במחיר שהוא נמוך באופן משמעותי מערכה בשוק, כאשר בתמורה לכך – כך החשד – פעל אולמרט לטובת הקבלן להשגת היתרי הבנייה הדרושים מעיריית ירושלים – היתרים שיאפשרו, כמובן, לבנות את בית הדירות כולו – בהן דירתו של אולמרט.

בעל הבית

 
היה ויתאמת חשדו זה של המבקר, כי אז המדובר, כמובן, בעיסקת שוחד לכל דבר.
 
הן אולמרט והן הקבלן מכחישים במשך חדשים ארוכים את החשד שהדירה נרכשה במחיר הנמוך ממחיר השוק.
 
והנה לאחרונה הופיע אדם המוכן להעיד, שהדירה שנרכשה על ידי אולמרט, הוצעה זמן מה קודם לכן לו, לאותו אדם, במחיר שהוא נמוך אף מהמחיר ששילם אולמרט.
במילים אחרות: עדותו של אותו אדם באה לתמוך בטענה שאולמרט לא רכש את הדירה במחיר שהוא נמוך מערכה בשוק.
 
כניסתו המאוחרת של אותו אדם לתמונה, ונכונותו להעיד רק עתה – מעוררים, כמובן, את סוגיית העדות הכבושה.
 
הנה דעתו של בית המשפט העליון על הסוגייה:
 
בשנות החמישים (ע"פ 202/56) קבע בית המשפט העליון כי שני קריטריונים משפיעים על ההתייחסות הניתנת לעדות הכבושה: סיבת הכבישה וסיבת הגילוי.
 
ההלכה הפסוקה (ע"פ 4297/98) היא כי "ערכה ומשקלה של עדות כבושה מועטים ביותר, כל עוד העד לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע כבש את עדותו ומדוע החליט לחושפה בשלב מאוחר".
 
במקרה אחר (ע"פ 5730/96) קובע בית המשפט העליון כי "נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגירסה; ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגירסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת".
 
בעוד מקרה שהתברר בבית המשפט העליון (ע"פ 6279/03) קבע בית המשפט כי: "הכלל האמור לעניין עדות כבושה הוא כי עדות זו, ערכה ומשקלה מועטים, משום שהעד אשר כובש את עדותו… חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד כאשר אין בפיו הסבר משכנע ומניח את הדעת מדוע כבש, הוא, את עדותו"
 
בהקשר אחר (טענת מאוחרת של אליבי, ע"פ 4297/98), קבע בית המשפט העליון כי טענת זו "מהווה 'גרסה כבושה', שהרי הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית המשפט; ועל פי ההלכה הפסוקה, בהעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת, שואף משקלה הראייתי לאפס".
  
עד כאן עמדתו של בית המשפט העליון.
 
הנה כי כן, כדי שעדות כבושה תחשב אמינה, עליה לעבור שתי משוכות של אמינות: מתן הסבר סביר ואמין – הן לסיבת כבישת העדות, והן לסיבת גילוייה המאוחר.
 
על מה מסתמך בית המשפט העליון כאשר הוא מייחס אמינות נמוכה עד אפסית לעדות כבושה? הוא מסתמך על דבר פשוט ואלמנטרי: ההיגיון הבריא והשכל הישר.
 
האם ההיגיון הבריא הזה מדריך גם את מבקר המדינה שעה שהוא בוחן את משקלן ואמינותן של העדויות והראיות המובאות בפניו? אין ספק!

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: