על נציבה וטיח

ספטמבר 2006

מחיאות כפיים סוערות לנציבת תלונות הציבור על שופטים, שופטת בית המשפט העליון לשעבר טובה שטרסברג כהן.
 
הנציבה הבחינה בכמה שופטים מחוזיים המתקוטטים ביניהם עד זוב דם, ובלי לשפוט מה חלקו של כל אחד מהם בקטטה – הטיחה את ראשיהם זה בזה ללא אבחנה ופיזרה את הקטטה.  
 
המדובר כמובן בשלושת השופטים המחוזיים – אהרן אמינוף, נחמה מוניץ וגבריאלה דה ליאו לוי – החתומים על פסק הדין המפורסם המכיל את ההערה האומללה שהנאנסת נהנתה.
הקטע האומלל הזה הקים, כזכור, סערה ציבורית חריפה.
 
בעקבות הסערה הציבורית שיגרו השופטים הנ"ל למנהל בתי המשפט שני מכתבים – תלונה ותגובה לתלונה – ובהם הם פירטו את גירסאותיהם לאשר ארע סביב אותו קטע אומלל בפסק הדין.
 
הפירסום שניתן לשני המסמכים הללו, פרי עטם של שלושה שופטים מחוזיים כאמור, גילה לציבור המשתאה שתי גירסאות סותרות באופן קוטבי, המעידות על עצמן, למרבה המבוכה, שמישהו מהשופטים המחוזיים הללו משקר כאן בעליל. 
 
הנה, בתמצית, הגירסאות של השופטים באשר למה שארע:
 
טוענות במכתב תלונתן השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה ליאו לוי:
 
"בדיון הפנימי המקובל שנערך בין חברי המותב הבענו שתינו, כל אחת בנפרד את הסתייגותנו ממנה (מן הפיסקה הנ"ל – י.ד.) ודרשנו מחיקתה, כתנאי להצטרפותנו להכרעת הדין כפי שניתנה על ידו (ע"י השופט אמינוף – י.ד.) בסופו של דיון סוכם עם אב"ד השופט אמינוף כי הפיסקה הנ"ל תימחק על ידו מהכרעת הדין. למרות הסיכום הנ"ל, הפיסקה נכללה בהכרעת הדין שלא בידיעתנו".
 
וטוען לעומתן השופט אהרן אמינוף שישב בראש ההרכב וכתב את פסק הדין:
 
"הטענה ששתי השופטות, כביכול, הביעו את הסתייגותן מן הפיסקה ודרשו את מחיקתה כתנאי להצטרפות להכרעת הדין, איננה נכונה, אם לנקוט לשון המעטה ונימוס".
בהמשך מכתבו טוען השופט אמינוף, באופן קטיגורי, כי "בשום אופן" הוא לא נתבקש "וגם לא סוכם למחוק את המשפט" (הכוונה לפיסקה הנ"ל – י.ד.)
 
שימו לב: השופט אמינוף מעיד כאן על עצמו שהוא נוקט "לשון המעטה ונימוס", ובלשון אחרת – השופט אמינוף טוען ששתי השופטות משקרות בעליל.
 
ברור, איפוא, שמישהו מהשופטים משקר כאן. השאלה מי הוא זה. האם זה השופט אמינוף? האם אלה הן השופטות מוניץ ודה ליאו לוי?
 
דבר אחד בטוח: זהו יום חג לביזיון.
 
ובכן מה עושים? לאן מוליכים את הביזיון הזה? האם ניתן לגשר על הגירסאות הסותרות הללו?
 
אל דאגה. הכל תחת שליטה. נגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה אל הנציבה.
ושם, עמוק במגירתה של הנציבה, לצד מטה הקסמים שלה, נמצא מייק אפ, מין טיח מיוחד שכזה, עבה במיוחד, שבמקרים מיוחדים היא מסוגלת, בעזרת הטיח הזה, לקבוע אפילו שהכלב הוא חתול, והחתול הוא כלב.
 
אין ספק: מלאכת הבירור מי מהשופטים המחוזיים הוא זה ששיקר, היא מלאכה מביכה עד כאב, וכדי להתחמק מליבון הדבר החיוני הזה – יש לטייח אותו כהוגן.
 
ואכן הנציבה לא איכזבה: הוקוס פוקוס עם סלטה לאחור.

סיאנס

 
מישהו כאן שיקר? מה פתאום?  בסך הכל איזו אי הבנה בין השופטים שנפתרה ביניהם לבין עצמם.
וכיצד נפתרה? הסכיתו ושימעו: הנציבה מספרת כי "עם שוך הסערה הציבורית התקיימו ביניהם (בין שלושת השופטים) פגישות בהן לובנו העובדות לאשורן. בפגישות אלה, מתוך שיחזור השיחה ביניהם בזמן אמת, הגיעו חברי ההרכב למסקנה כי מקורה של המחלוקת באי הבנה שעניינה, כשל בתקשורת ביניהם".
 
אתם הבנתם את זה? באות שתי שופטות ובמסמך כתוב מייחסות לשופט, ראש ההרכב, מעשה חמור ומביש, והשופט מצידו מגיב במסמך כתוב אף הוא, וטוען שדברי השופטות אינן נכונות "בלשון המעטה ונימוס" – כלומר שקר מוחלט, ואז באה הנציבה ומעניקה לביזיון הזה את התואר המחמיא "מחלוקת". וכשהמדובר בסך הכל במחלוקת, הבעייה כבר למעשה כמו לא היתה. 
 
ממש לא ייאמן: שלושה אנשים מבוגרים למדיי – שופטים מחוזיים יש להדגיש – יושבים לאחר מעשה על המדוכה ומקמטים היטב היטב את המצח, ואז הם עורכים מסע משותף אל העבר ומשחזרים מחדש את המציאות, עד שהם מגלים לפתע שהכלב הוא בעצם קצת חתול, והחתול הוא בעצם קצת כלב, וכך מטואטא השקר אל המקום הראוי לו: מתחת לשטיח.  
 
כן כן, הכל ברור: אין זה אלא שלאחר שנתקררה דעתם של השופטים הם הבינו, או שמא הובהר להם, שההכפשה ההדדית והסתירה הפומבית והמתוקשרת הזו בין גירסאותיהם פוגעת קשות במערכת המשפט – באשר היא מקעקעת את האקסיומה, שהיא מושכל קיומי ממש של המערכת המשפטית שלנו.
והאקסיומה הזו קובעת – באופן שאין להפריכו – ששופטים לא משקרים.
 
וכך, השאלה הקריטית מי מהשופטים משקר, מוצאת את פתרונה, כפי שראינו, בדרך של סיאנס משותף שכזה של שלושת השופטים שנאבקים מרה בתעתועי הזיכרון שלהם – עד שמגלים מחדש את ה"אמת", שהיא אינה אלא פשרה עם יצר הקיום של המערכת.
 
וכאילו כדי למשוך את תשומת הלב למקום אחר, מחליטה הנציבה לנזוף בשלושת השופטים הסוררים – ללא אבחנה ביניהם – על עצם הכללת הפיסקה האומללה ההיא בפסק הדין, וכן על התנהלותם סביב טיוטת פסק הדין, והחמור ביותר: על שהעזו להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. 
 
לבסוף מציינת הנציבה במין סיפוק כזה של מדריכת נוער שוליים, שהיא קיימה פגישות אישיות נפרדות עם כל אחד משלושת השופטים הנזופים והסבירה להם היכן כשלו וכי "השופטים גילו הבנה, הטמיעו והפנימו את הדברים והביעו צער על שארע" (רק לחשוב שהלשון הפדגוגית הזו של הנציבה ננקטה כלפי מי ששולחים אנשים למאסרי עולם).
 
הנפש יוצאת אל מי מהשופטים בפרשה הזו, היודע שהאמת לימינו, אך נאלץ לכבוש את האמת היוקדת הזו מפני אותו דבר עליון הקרוי "טובת המערכת".
 
והנפש סולדת כמובן מכך שיש מי מהשופטים בפרשה הזו היודע ששיקר, אך ממשיך לשבת בדין כמימים ימימה ולהכריע גורלות של אנשים.
 
והנציבה? מה אתם רוצים ממנה? היא שופטת בית המשפט העליון בפנסיה, שבסך הכל רוצה לחזור בשלום הביתה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: