אולמרט ומלכודת השוחד

מרץ 2006

הטענה המרכזית כנגד ממלא-מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט בעניין רכישת הדירה בבניין ברח' כרמיה הינה,

         כוונת הנותן

כידוע, שהוא קיבל מהמוכר הנחה כספית חריגה, ובתמורה לכך נמצאו מי ממקורביו של אולמרט בעיריה שפעלו שם שלא כדין, כדי להסיר מן הדרך התנגדויות ומכשולים שונים ולאפשר קבלת ההיתרים הדרושים לבניית בית הדירות האמור.

אולמרט מגיב על הטענה הזו ואומר, בין היתר, כי: "עד עתה – כשנה וחצי לאחר הרכישה, עדיין לא ניתן היתר בנייה לנכס. מ"מ רה"מ לא שוחח בנושא זהעם איש בעיריית ירושלים".

נשאלת השאלה המשפטית אם טענתו זו של אולמרט, כשלעצמה, בכוחה להוות מחסום מפני הפללה בעבירת שוחד.

חוק העונשין משיב על השאלה הזו וקובע נחרצות כי:

"במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה שהלוקח לא עשה, או אף לא התכוון, או לא היה מוסמך, או רשאי לעשות את הפעולה".

ולענייננו, גם אם יוכיח אולמרט שלא רק שלא דיבר עם איש בעיריה, אלא גם שלא התכוון לדבר עם איש, וגם אם יתברר שהליך הנפקת רישיון הבנייה אכן מתנהל בעיריה בעצלתיים – גם אז לא תהוונה הטענות הללו, כשלעצמן, מחסום בפני הפללה בעבירת שוחד.

במילים אחרות, גם אם יתברר שאולמרט ישב בחיבוק ידיים מוחלט ולא התכוון לעשות דבר בעניין, וגם אם יתברר שאיש בעיריה איננו פועל להנפקת רישיון הבנייה שלא כדין או בניגוד לנהלים – גם אז לא יהיה במכלול העובדות הללו, כשלעצמן, לשמש מחסום בפני הפללתו בעבירת שוחד (כל זאת, כמובן, בהנחה הבסיסית שהוא אומנם קיבל ביודעין מהמוכר את המתת הגלום בהנחה כספית בלתי סבירה).

קובע בהקשר זה בית המשפט העליון:

"השוחד פוגע בטובת הציבור אף כאשר עובד הציבור הלוקח שוחד חוזר בולאחר זמן מן הכוונה להיטיב עם נותן השוחד, ואפילו כאשר מלכתחילה הוא אינו מתכוון כלל להיטיב עם נותן השוחד… אין בכך הבדל מהותי אם עובד הציבור שלקח שוחד התכווןאו לא התכוון, בינו לבין עצמו, לסטות מן השורה ולהיטיב עם נותן השוחד. אפילו החליט עובד הציבור לעצמו, באופן נחרץ, כי השוחד לא יעוור את עיניו וכי לא יסטה מן השורה,הנזק נגרם כבר עם לקיחת השוחד. מבחינתו של נותן השוחד, עובד הציבור שלקח שוחד הוא אדם מושחת, והוא נשאר מושחת, לא פחות, גם אם לא התכוון להיטיב עם נותן השוחד".

הדברים מדברים בעד עצמם.

העובדה המאלפת בענייננו היא, שכוונותיו של מקבל המתת אינן תנאי להפללתו, שכן מה שמסבך כאן בפלילים את מקבל המתת אינן כוונותיו שלו, אלא הכוונות של הנותן.

היטיב להגדיר את הסיטואציה הפלילית הזו בית המשפט העליון במשפט קצר ומוחץ: "המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד…במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות שלהלוקח".

ולענייננו, אם יתברר שאולמרט אומנם קיבל ביודעין הנחה כספית חריגה, ואם יתברר שהוא היה מודע לכך שהמוכר נותן לו את ההנחה החריגה מתוך ציפייה שהוא, אולמרט, ידאג לקדם את קבלת היתר הבנייה – אף שבפועל אולמרט כלל לא עשה ואף לא התכוון לעשות דבר בעניין – או אז עלול הדבר לסבך אותו. ציפייתו של המוכר מאולמרט – היא היא האלמנט העלול לסבך אותו.

ויתרה מכך: על-פי ההלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון, אין צורך להראות שאולמרט היה מודע בפועל לציפיותיו של המוכר ממנו. מספיק להראות שאולמרט עצם את עיניו נוכח קיומן של ציפיות שכאלה.

כלומר, אולמרט יכול לטעון שלא היה מודע לכך שהמוכר מצפה ממנו שיקדם את קבלת היתר הבנייה, ואז יבוא בית המשפט ויקבע שנוכח מכלול נסיבות העניין יש לייחס לאולמרט מודעות לציפיותיו אלה של המוכר – גם אם בפועל הוא לא ידע על קיומן.

אבל הכל כרוך, כאמור, בשאלה הבסיסית, אם אולמרט אומנם קיבל מהמוכר ביודעין הנחה כספית בלתי סבירה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: