על שופטים ונאמנות אישית

לאחרונה התבשרנו שנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הפיץ בקרב השופטים טיוטת הצעה לכללי אתיקה לשופטים, וביקש תגובותיהם להצעה. 

מראית פני הצדק

יש כמובן לברך את הנשיא על הצעד החשוב הזה, ולקוות שיהיה בו לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט.
 
הסעיף החשוב והמהותי בכללים המוצעים הוא ללא ספק סעיף 15 העוסק באיסור שופטים מלשבת בדין במצבים שונים של ניגוד עניינים.
אלא שהסעיף הזה מעורר כמה שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת.
 
להלן חלקו העיקרי של הסעיף האמור:
 
(א)   שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
 
(ב)    בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין ביודעו שמתקיים אחד מאלה:
 
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2)  יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3)  בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;
 
עד כאן המדובר בהעתקה – כמעט מילה במילה – של האמור בחוק (סעיף 77א לחוק בתי המשפט), כך שמבחינה זו הסעיפים לעיל בעצם נכפים על השופטים הר כגיגית, והם חייבים בכיבוד סעיפי החוק הללו ללא קשר לכללי האתיקה המוצעים.
 
אלא שההצעה של כללי האתיקה מוסיפה על הסעיפים הללו סעיפים נוספים, שאינם כתובים בחוק, והם אלה הרלוונטיים לענייננו.
 
על פי הסעיפים הנוספים, השופט מנוע מלשבת בדין גם במקרים הבאים: 
 
(4)    בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז  הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד;
(5)     עורך דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים;
(6)     עורך דין המייצג בעל דין מטפל בעניין של השופט או של בן משפחתו;
(7)     בן משפחה של השופט הוא עורך-דין, שותף או שכיר, במשרד עורכי-דין המייצג בעל-דין. 
 
נשאלת שאלה:
האם חמש שנים הן מספיקות?
מי מעורכי הדין איננו נתקל בלקוח שלו לשעבר, מלפני חמש שנים או אפילו יותר, ונדמה לו שזה היה "ממש כמו אתמול"?
שלא לדבר על לקוח שטופל במשך זמן ארוך תוך ייצוג ממושך בבית המשפט.
 
ובכל מקרה:
האם אין מקום לחייב את השופט לנקוט גילוי נאות ולגלות לצד השני כי בעל הדין שמולו היה לקוחו (או שבא כוחו של בעל הדין היה שותפו), וזאת – גם אם עברו יותר מחמש שנים?
 
והעיקר לענייננו:
כידוע הקשר שבין עורך דין לבין לקוחו הוא קשר של חובת נאמנות אישית של עורך הדין כלפי הלקוח.
ועוד ידוע שחובת הנאמנות האישית הזו לא פגה כליל עם סיום הקשר, אלא נותר אספקט אחד של נאמנות – הכוונה לאספקט הסודיות – שעורך הדין מחוייב בו כלפי הלקוח, לרבות הלקוח לשעבר, עד סוף כל הדורות.
 
נשאלת השאלה אם ראוי מצב שבו שופט יישב בדינו של אדם וישפוט אותו, שעה שבאותו זמן ממש יש לו לשופט כלפי אותו אדם חובת נאמנות אישית כלשהי.
 
ומכל מקום, הרי לא ניתן לחטט במהות הקשר שבין השופט לבין אותו בעל דין כדי לבחון אם הסודות שהשופט נוצר בליבו בעניינו של בעל דין, לקוחו לשעבר, רלוונטיים לעניין הנדון והמתברר בפניו.
ומה גם, שעל פי רוב הסודות הללו אינם נצורים רק בליבו של השופט פנימה, אלא יש להם גם ביטוי פיזי ממשי במסמכים, ניירות ותיקים שונים – חלקם רגישים וקריטיים – הנוגעים לבעל הדין, הלקוח לשעבר, ושהשופט ממשיך לאחוז בהם גם בתקופת היותו שופט.
 
האם שופט, ששופט את לקוחו לשעבר, ובאותו זמן ממש חב אישית כלפיו חובת נאמנות של סודיות – איננו נמצא במצב של ניגוד עניינים מובנה?
ומה על מראית פני הצדק?
והרי קיים גם בעל דין שכנגד, שמטבע הדברים יגלה רגישות מיוחדת ויחשוד – ובצדק – במהות היחסים שבין השופט לבין לקוחו לשעבר.
 
דומה, איפוא, שראוי להתקין את כללי האתיקה לשופטים כך, ששופט יהיה מנוע – ללא מגבלת זמן – מלשבת בדינם של בעלי דין, לקוחות או שותפים וכיוצא באלה, שהקשר בינו לבינם היה כרוך בקשרי נאמנות אישית.
בוודאי הוא הדבר כאשר חובת הנאמנות ממשיכה להשתרע הלאה גם על תקופת השפיטה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: