למה הם לא בחרו בפרופסור גביזון?

מאי 2004

פרופסור רות גביזון אינה אשה גדולת מימדים. ממש לא.

שילמה את המחיר

אבל היא הבינה ששער הכניסה לבית המשפט העליון בימים אלה הוא בעצם פישפש.
והיא הבינה גם, שכדי לעבור כיום דרך הפישפש הצר הזה, יש לכווץ לאו דווקא את אברי הגוף, אלא – כמה עצוב – לקצץ את אברי הנפש.
 
לפרופסור גביזון דחף אחד שהוא לאו בר כיבוש:  הצורך – הנובע ממעורבות נפשית עמוקה – להביע דעתה ועמדותיה בעניינים שהיא רואה בהם חשיבות חיונית לבניית חברה בריאה.
 
והיא עושה כן ללא לאות – גם כשהדברים לא תמיד ערבים לאוזן השומעת.
 
והיא גם מוכנה לשלם את מלוא המחיר.
 
וכה אמרה פרופסור גביזון בריאיון שנערך עימה, לפני כשנתיים, בעניינים הנוגעים למערכת הצדק:
 
"…אני מאד מודאגת מהביקורת הציבורית הרחבה על הפרקליטות, ומהטענה שיש בה הטייה נגד צד אחד. בפרקליטות יש הרבה אנשים מצויינים, שעושים מלאכת קודש, אך אני חוששת כי התשובה שחייבים להפסיק את הביקורת פשוט אינה רצינית. הפרקליטות צריכה לגלות נכונות גם לבדיקה עצמית, ולתת תשובות מספקות לגופו של עניין. היעדרן של תשובות כאלה רק מחליש את הפרקליטות יותר…  
למשל, הפרקליטות צריכה לתת דין וחשבון על המצב שבו חקירות, כדבר שבשיגרה, מתנהלות מעל גבי התקשורת. זה לא צריך לקרות לגבי אף נחקר. מעבר לכך, צריך גם להסביר איך זה שהחקירות המתוקשרות האלה מכוונות בדרך כלל כלפי אנשים שאינם מ"אנשי שלומנו". אני לא מאמינה שהדבר נובע מהטייה מכוונת. אני חוששת כי לפעמים ישנה התגייסות אינטואיטיבית, חוסר יכולת להבחין בין מה שדורש החוק, בין המקצועיות – ובין השקפות אידיאולוגיות. אני חושבת שזו בעייה של כל המערכת הציבורית, כולל של השופטים.
אני עוד לא נרגעתי מהעסק עם נתניהו ועמדי. לא האמנתי למראה עיניי. שבוע אחרי שבוע, ביום שישי, חקירה משטרתית מתנהלת בטלוויזיה. מצלמים אנשים שאוכלים ניירות ומראים ניירות, ומראים עדויות והולכים למחסנים ומראים ארגזים. וכולם חושבים שזה נפלא. בלי קשר לשאלת זהותו של הנחקר – איפה הזכות של אדם, של כל אדם, להליך הוגן? לא פלא שמההר הזה יצא עכבר.
עכשיו העניין בפרשת סיריל קרן. אין ספק כי הנושא צריך להיחקר. אם ראש הממשלה כשל – צריך לטפל בזה באופן המוקפד ביותר. ראש הממשלה אינו מעל לחוק. אבל את שלב החקירה צריך לנהל במשטרה ובאופן דיסקרטי. היועץ המשפטי לממשלה צדק כאשר קבע שמשעים חקירות כאלה, או לפחות פירסומים עליהם, עד אחרי הבחירות. לא פלא שהעיתוי של הפירסום התפרש בציבור כניסיון להכשיל את ראש הממשלה. חשיפת מניעיה של עורכת הדין שהדליפה את המסמך כמובן סייעו למגמה הזו.
שאלת המראיין: המערכת מחפשת את הימין?
פרופ' גביזון: שוב, אינני חושבת שיש החלטה כללית ומודעת מסוג זה. במקרה של ראש הממשלה, המערכת כקבוצה דווקא הוקיעה את ההדלפה ופעלה נגדה. אבל יש אנשים שנתפשים על ידי מערכת אכיפת החוק כאיום גדול עליה ועל החברה, וכלפיהם לא תמיד מקיימים את העקרונות היסודיים של הליך הוגן שצריכים לחול על כולם. מצד שני, יש אנשים שנתפשים כ"משלנו", וכלפיהם יש יותר סלחנות. בעצם אלה הן תגובות מאד אנושיות. אנחנו חוששים פחות מאלה שקרובים אלינו בדיעותיהם היסודיות. אלא שמצפים מאנשי מקצוע ואנשי שירות ציבורי להיות ערים לנטיות הטבעיות האלה, ולהתגבר עליהן. חלק מהביקורת על הפרקליטות היא שהבדיקה הזאת אינה נעשית. יותר מכעיס הוא שהיא כלל אינה מודה בבעייה, וזה מחליש את היכולת שלה להתמודד עם ההתקפות עליה.
חלק לא קטן בציבור סבור כי הפרקליטות נוהגת באופן שונה באנשים על פי זהותם. הפרקליטות מכחישה. היא טוענת כי היא נוהגת כל הזמן באופן מקצועי ושיוויוני, וכי ההתקפות עליה הן של אינטרסנטים ושל חשודים, המנסים לפגוע בה על מנת לא לתת את הדין על מעשיהם. אני מניחה שבפרקליטות באמת מאמינים, שזה שפועלים יותר נגד אנשים שאינם "משלנו" זה מפני שהם יותר מושחתים. אני חוששת שלא השתכנעתי בכך.
אבל הבעייה המרכזית בעיניי היא שיש אילוצים שנראים לנו מאד טבעיים ונכונים, ואנחנו באמת שומרים עליהם מול רוב הנחשדים, אבל משום מה לא שומרים אותה כלפי חלק מהם. כך למשל בנושא האזנות הסתר של ליברמן. העובדה שאין לנו הסבר משכנע להבדל הוא מה שמחליש את עמדת הפרקליטות.
נדמה לי שההבדל הוא בכך שיש אנשים שנתפשים כמי שכשלו בעבירה, וכלפיהם שומרים על הליך הוגן, ויש כאלה שנחשדים כאוייבים של המערכות ושל האידאלים הכי עמוקים שלנו, כמו שלטון החוק. מול האחרונים אנחנו מרגישים שמוצדק לפעול בכל הכלים, כי איתם יש לנו ממש מלחמה. תחושת האיום שיש לנו מהם גדולה יותר – ולכן ההצדקה למנוע את האיום רחבה יותר.
אבל מוכרחים להבין שכאשר מדובר בשני מחנות יריבים בדמוקרטיה – זו בעייה רצינית אם יש לנו מערכת של שירות ציבורי שנוטה לראות רק באחד מהם אוייב של ממש. לכן מדגישים במסורת זכויות האדם כי דווקא לגבי אוייבים צריך להקפיד על זכויות האדם ועל מראית פני הצדק. זה לא רק מוסרי – זה גם חכם…".
 
עד כאן פרופסור גביזון.
 
דברי כפירה ממש.
והם נרשמו היכן שנרשמו.  לא חלילה כדי להסיק מהם מסקנות ראויות, אלא כדי לשרטט – במדוייק – היכן עוברים קווי האוייב.
 
וכשהגיע היום נשלפו המפות. גורלה של פרופסור גביזון הוכרע.
 
פרופסור גביזון שילמה את המחיר.
 
השקט התעשייתי ימשיך למלא את חלל בית המשפט העליון.
 
פרופסור גביזון כואבת את מצבה של מערכת המשפט.
אבל דומה שהכאב הזה הוא כמי שממשיך לסבול כאב של איבר שנכרת מגופו.
 
נכ
ון, הבניין עצמו יפה ומרשים. והוא אפילו משמש אתר לסיורים מודרכים.
 
אבל בית המשפט העליון שלנו – כבר שנים איננו הדבר שעליו גדלנו והתחנכנו.
 
בית המשפט העליון שלנו הפך – כמה כואב הלב – לסתם עוד משרד ממשלתי במחוזות הקומבינה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: