פעוטון 2017 (שתי תמונות)

האם נמצא האקדח המעשן נגד נתניהו?

התקשורת מדווחת שנמצאה התמורה שנתניהו נתן לארנון מילצ'ן בתמורה למתנות שנתניהו קיבל ממנו ובכך נסגר מעגל השוחד. הטענה היא שנתניהו פנה לאוליגרך לן בלווטניק וביקש ממנו שיקנה את מניות ערוץ 10 שבידי מילצ'ן.

ובכן, האם יש בכך הוכחה שפעולת התיווך הזו שביצע נתניהו עבור מילצ'ן סוגרת, כשלעצמה, את מעגל השוחד? לא בהכרח.

כי נניח לרגע שנתניהו, בתמורה לסיגרים שקיבל ממילצ'ן, נתן לו בקבוקי וויסקי. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? ברור שלא.

או נניח שנתניהו, בתמורה למתנות שקיבל ממילצ'ן, נתן לו את מפתחות הבית הפרטי שלו בקיסריה לסוף שבוע. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? התשובה היא לא.

ועכשיו נניח שנתניהו יודע שמילצ'ן רוצה למכור את דירתו והוא משכנע את בלווטניק לקנות את הדירה. האם יש בכך תמורה של נתניהו למילצ'ן במובן שוחד? לא בהכרח.

ובכן, מה ההבדל, לענייננו, בין עיסקה למכירת דירה לעיסקה למכירת מניות? אין הבדל.

השאלה שיש לשאול איפוא היא לא רק מה מהות הקשר שבין נתניהו לבין מילצ'ן, אלא גם מה מהות הקשר בין נתניהו לבין בלווטניק. כלומר, לא די בכך שמילצ'ן הוא חברו האישי של נתניהו, אלא צריך גם לברר אם הקשר בין בלווטניק לבין נתניהו נוגע או לא נוגע לתפקידו הציבורי של נתניהו.

במילים אחרות, אם הזיקה שבין נתניהו לבין בלווטניק קשורה לתפקידו הציבורי של נתניהו כי אז מעשה התיווך שלו מוכתם כולו והופך להיות "פעולה הקשורה בתפקידו" של נתניהו לצורך הרשעה בשוחד.

הנה כי כן, עצם מתן התמורה מצד עובד הציבור איננה סוגרת מניה וביה מעגל של עבירת שוחד, אלא צריך שהתמורה מצד עובד הציבור תהיה "פעולה הקשורה בתפקידו" כנדרש בחוק העונשין.

האם נתניהו לקח שוחד?

ארנון מילצ'ן שנחקר לאחרונה בלונדון טוען בתוקף, כך פורסם, שהוא לא ציפה לתמורה מבנימין נתניהו כנגד המתנות שהוא העניק לו.

לאמירתו זו של מילצ'ן, אם היא ראוייה לאמון, יש משמעות והשלכה לא רק על שאלת הכוונה הפלילית של מילצ'ן עצמו אלא גם על שאלת הכוונה הפלילית של נתניהו.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח" (ע"פ 1877/99)

נחזור על סוף הציטוט הנ"ל מפסק הדין: "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

הנה כי כן, השאלה אם נתניהו לקח שוחד תלוייה בשאלה מה היתה כוונתו של מילצ'ן כשנתן לנתניהו את המתנות והאם נתניהו היה מודע לכוונתו של מילצ'ן.

האם המשטרה מאמינה לטענתו של מילצ'ן שהוא לא ציפה לתמורה מנתניהו עבור המתנות? אם יש בידי המשטרה ראיות המפריכות את הטענה הנ"ל של מילצ'ן וכן שנתניהו ידע שמילצ'ן מתכוון לשחד אותו, כי אז ניתן יהיה להאשים בשוחד את שניהם.

אבל לא ניתן להתעלם מדברים נוספים המקופלים בקביעה הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן יש בהם משמעות חמורה ביותר מבחינת נתניהו: מדבריו אלה של בית המשפט העליון עולה בבירור, שאם נתניהו מודע לכך שהמתנה שקיבל "לא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד", כי אז המסקנה היא שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שוחד.

במילים אחרות, כדי להרשיע את עובד הציבור בקבלת שוחד, התביעה לא צריכה להוכיח שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, אלא די בכך שתשכנע שעובד הציבור היה מודע לכך שהמתנה לא היתה ניתנת לו כאדם פרטי אילולא היה נושא באותו תפקיד.

לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך להוכיח מה, ודי בכך שנציין שבנסיבות העניין עלול נתניהו למצוא עצמו נאלץ להתמודד עם חזקות עובדתיות לא קלות לעיכול מבחינתו.

היועמ"ש יסגור את התיק נגד שרה נתניהו

מי שקורא פעם ופעמיים את החלטת היועמ"ש בפרשת מעונות ראש הממשלה יכול להגיע להערכה מושכלת שהזמנתה של גב' נתניהו לשימוע, אינה אלא הזמנה למשא ומתן לסגירת התיק.

כל מה שנותר מערימת החשדות נגד שרה נתניהו הוא "זנב" קטן יחסית האומר שהיא ביחד עם עזרא סיידוף פעלו ליצירת מצג שווא שלפיו אין מבשלת במעון ראש הממשלה, וזאת כדי לסלול את הדרך להזמנת ארוחות מבחוץ.

אין במסמך של היועמ"ש פירוט כלשהו בדבר טיבו של אותו מצג וכיצד בפועל הוא נוצר, מה חלקו של כל אחד מהשניים ביצירת המצג, האם מדובר במעשה או במחדל וכו' וכו'.
יתרה מכך, היועמ"ש איננו אומר ששרה נתניהו יצרה מצג שווא אלא פעלה ליצירת מצג שווא, כלומר שעל פי הניסוח אין מדובר במעשה (או מחדל) ישיר אלא בהתנהלות עקיפה כלשהי ומרוחקת יותר מגוף העבירה.

כך או כך, נראה שהעדרו של אותו פירוט איננו מקרי. שכן לו היה היועמ"ש מפרט בנקודה זאת ומתאר כיצד בדיוק נוצר המצג הוא היה מזמין בכך לחצים מצד הציבור שלא לסגור את התיק. במילים אחרות, טענת מצג שווא בעלמא יש בה משום הסתרת טיבו של אותו מצג, ובכך נשמטת מידי הציבור יכולת ממשית לערער ציבורית על החלטת סגירה.

שונה בתכלית הוא מצבו של עזרא סיידוף, שכן היועמ"ש מייחס לו עבירות נוספות ובהן גם עבירה של זיוף מסמכים.

קשה להאמין שהפרקליטות רוצה באמת ובתמים לגרור את שרה נתניהו אל ספסל הנאשמים בנסיבות הנ"ל, והחלטת סגירה תוך חיוב כספי תהיה בהחלט צעד מידתי.

 

להפוך את קאיה לעדת מדינה

המרדף האובססיבי המתנהל בחדשים האחרונים אחרי שרה נתניהו חצה כבר מזמן את גבול הנורמלי – עד שניתן להגדיר את המרדף החולני הזה במונחים מתחום הפתולוגיה.

כי כולם מחפשים עכשיו אקדח מעשן.

מתחת למיטה של שרה כבר חיפשתם? כי יש שם מתחת למיטה ערימה של חמגשיות עם שרידי עצמות שקאיה לא הספיקה לכרסם.

ואם כך, למה לבנות על עדותו של מני נפתלי כאשר יש לנו כלבה מהימנה שגם יודעת לצוד מלפפונים במעופם?

מני נפתלי נמצא היום במקום אחר לחלוטין מזה שהיה בו כאשר מסר במשטרה את עדותו. עזבו אותו. האיש עסוק כיום במלחמה בשחיתות ובהעברת הרצאות בבתי ספר, שמטרתן לבער את נגע ההעתקה בבחינות.

אם הפרקליטות בונה על עדותו של מני נפתלי – ראוי שהיא תשאל את עצמה, ומראש, אם הוא מסוגל לצלוח חקירה נגדית. כי כשהוא יעמוד בודד על דוכן העדים מול מי מהסניגורים שנשכנותם אומנותם – איש מהמפגינים בפתח תקווה לא יוכל להחלץ לעזרתו.

וכל זה לשם מה? הרי האפשרות לסגור את הסיפור האומלל הזה בתשלום כסף ממש זועקת לשמים.

 

היסוד הנפשי של נבות תל צור

למקרא פסק הדין של בית המשפט העליון שאישר את סגירת התיק הפלילי נגד עו"ד נבות תל צור, אפשר להעריך שבית המשפט לא ממש מאוהב בפסק הדין הזה שיצא מתחת ידיו (בכל מקרה – ברכות לעו"ד תל צור על שנחלץ מן המיצר).

בית המשפט מצא שלא להתערב בהערכת הפרקליטות שקיימת בעייה עם הוכחת היסוד הנפשי במעשיו של תל צור.

בית המשפט מביא את עמדת הפרקליטות בעניין זה ואומר כך:

"פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור…אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה"

עד כאן הציטוט מפסק הדין.

בהנחה שזהו אכן המצב העובדתי, כלומר שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה ככזו המותנית בתמורה מצד שולה זקן וכו' וכו', נשאלת השאלה אם הפרקליטות לא היתה אמורה, בנסיבות העניין, להיזקק לחזקת היסוד הנפשי.

אומר בעניין זה בית המשפט העליון במשפט אחר (ע"פ 10477/08):

"לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. יפה לענייננו חזקת המודעות לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו"

ולענייננו, השאלה הרלוונטית היא מה התוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מכך שמציעים לשולה זקן סיוע כספי מצד אולמרט בנסיבות שהיא נמצאת בהן. הייתכן, מנקודת ראותה של שולה זקן, שאולמרט מציע לה סתם מתנה מבלי לצפות ממנה לתמורה כלשהי? האם העדר תמורה מצד שולה זקן היא התוצאה הטבעית בנסיבות העניין?

במילים אחרות, החזקה הנ"ל יונקת את מהותה מהתוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מהצעת הסיוע הכספי. אם התוצאה הטבעית, מנקודת ראותו והבנתו של המקבל, היא שהסיוע ניתן לו לשם שמים ללא צפייה לתמורה מצידו, כי אז החזקה הזו מנקה את היסוד הנפשי שבהתנהגותו של הנותן.
ולעומת זאת, אם התוצאה הטבעית היא שהמקבל מבין שמצפים ממנו לתמורה, ובמקרה של שולה זקן אם היא הבינה שבתמורה לסיוע הכספי מצפים ממנה  שהיא  "תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה" – או אז החזקה הנ"ל מכתימה בפלילים את היסוד הנפשי שבהתנהגות המציע.

בשורה התחתונה – גם אם לא ניתן להוכיח שנבות תל צור היה מודע בפועל לכך ששולה זקן הבינה שמצפים ממנה לתמורה – הנה באה חזקת היסוד הנפשי וקובעת שאם התוצאה הטבעית של הצעת הסיוע הכספי היא הבנתה של שולה זקן שמצפים ממנה לתמורה – אם זו התוצאה הטבעית כי אז קמה החזקה של יסוד נפשי פלילי אצל המציע.

 

האם אמנון אברמוביץ' מנסה לסחוט את ראש הממשלה

אין זה סוד שאמנון אברמוביץ' נלחץ והובך כהוגן בעקבות פירסום שיחתו עם יוסי וידר שהתחזה לאהוד ברק.

מה שבמיוחד מלחיץ את אברמוביץ' בסיפור הזה נעוץ מן הסתם בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את השיחה שבין אברמוביץ' לבין יוסי וידר – דבר שמטבע הדברים מעצים עשרות מונים את התקלה המביכה הזו.

אבל אברמוביץ', כך הרושם, איננו מתכוון לוותר לנתניהו. שאם לא כן הוא לא היה משחרר אמירות שנראות על פניהן כניסיון ליצור מעין "מאזן אימה" בינו לבין נתניהו ולשכנעו בדרך זו להוריד את הקטע המדובר מעמוד הפייסבוק שלו.

הנה מה שאומר אברמוביץ' בטלוויזיה, בחדשות 2, לעמית סגל ולסיוון רהב מאיר:

"בנימין נתניהו שיתף את הפייק ניוז הזה אצלו בפייסבוק… אני חושב שבנימין נתניהו לוקח את הדבר הזה ושם אותו אצלו, הוא בונה לא רק על האיפוק שלי אלא גם על אתוס עיתונאי. כי אילו אני הייתי נוטל לעצמי חרות לנפץ את האתוס העיתונאי ומפרסם מה בנימין נתניהו הציע, מה הוא ביקש, מה הוא התחנן, היתה נגרמת לו מבוכה לא קלה".

ואם נתניהו לא קלט את המסר הזה, הנה בא אברמוביץ' ובמאמר כתוב שמפרסם בעניין הוא כותב כך:

"כאשר ראש הממשלה לוקח הקלטה בידורית ומצמיד אותה לפייסבוק שלו, זה סימן, עוד סימן, שהוא איבד עשתונות. שהוא החליט לשבור את כללי המשחק. האם זה אומר שגם לנו העיתונאים מותר להשתגע? האם רשאי עיתונאי לפרסם את שיחותיו עם ביבי – מה הציע, מה ביקש, על מה התחנן?"

הציטוטים הללו של אברמוביץ' מדאיגים כיוון שכאמור הם עלולים להתפרש כניסיון לסחוט את ראש הממשלה. אברמוביץ' מנסה לשדרג את חומרת מעשהו של ראש הממשלה בכך שטוען שנתניהו "החליט לשבור את כללי המשחק". ובכן, אפילו לשיטת אברמוביץ' אלו כללי משחק נשברו כאן? הרי נתניהו לא השתמש כאן בחומר עיתונאי חסוי. הוא השתמש במה שממילא פורסם והציף את הרשת. ועכשיו, לשיטת אברמוביץ' כשנתניהו שבר, כביכול, את כללי המשחק – הוא כאילו שיחרר את אברמוביץ' מחובותיו לאותו "אתוס עיתונאי" (עאלק)

הרי עצם אמירותיו הפומביות של אברמוביץ' שהוא אוחז בחומר מביך על ראש הממשלה יכולות להתפרש, בנסיבות העניין, כניסיון סחיטה במטרה לסתום את פיו של ראש הממשלה.

וכמו כל בריון שכונתי מצוי – לא מהסס אברמוביץ' להצהיר כאמור לעיל, שראש הממשלה בונה על האיפוק שלו (של אברמוביץ').

מה לעזאזל זה צריך להיות?!

אכן, ראש הממשלה צריך להודות לאלילת המזל שיש לו עסק עם אדם מאופק כמו אמנון אברמוביץ', ולא עם איזה לוחם דאע"ש.

ובכן, האם מי שאיבד כאן את העשתונות הוא נתניהו?

כנראה שזה חום יולי אוגוסט שעושה שמות בעשתונותיו של אמנון אברמוביץ'.

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.