החברים החדשים של בנט

יש לקוות שראש הממשלה נפתלי בנט נבון מספיק לזהות את חבריו – כדי שיוכל להישמר מהם.

הצרחות והקללות המבישות שנשמעו בעת נאומו בטקס ההשבעה – היו לא יותר מרעשי רקע של אנשי אופוזיציה שביקשו לפרוק כעסים ולבזות את המעמד.

אכן, הדרך שבה הגיע בנט לתפקיד ראש הממשלה, והטענות שהוא העביר את קולות בוחריו מצד לצד כדי להרכיב את הקואליציה החדשה – תדלקו כהוגן את התסכולים של מתנגדיו בכנסת ובציבור בכלל.

אבל לא מצד האופוזיציה – רעשנית ככל שתהיה – צפויות צרותיו של בנט. הצרות האמיתיות ממתינות לו מצד חבריו לממשלה.

כי בנט מבין היטב, שהכבוד הגדול נפל בחלקו בזכות מהלך סחטני של ממש, שהוא ביצע כלפי חבריו לשולחן הממשלה. שהרי לא היתה כל סיבה עניינית להעדיף את בנט לתפקיד ראש הממשלה על פני ראשי מפלגות אחרות שעומדים בראש מפלגות שאינן נופלות בגודלן מגודל מפלגתו של בנט – מקל וחומר מפלגות גדולות יותר כמו העבודה או כחול לבן.

ויתרה מכך, לא היתה כל סיבה עניינית לאפשר לבנט להיות הראשון ברוטציה עם יאיר לפיד שעומד בראש מפלגה גדולה פי שלושה ממפלגתו של בנט. והרי בנט עצמו נימק את הצטרפותו לקואליציה החדשה במטרה למנוע בחירות חמישיות. ובכן, גם אם היה בנט שני ברוטציה היו נמנעות בחירות חמישיות, הלא כן?

וכאילו לא די היה לבנט במהלכים הסחטניים לעיל – בא הזובור של הרגע האחרון שביצעה אילת שקד במרב מיכאלי בעניין החברות בוועדה לבחירת שופטים.

בהנחה סבירה שגם שרים הם בני אדם, לא יהיה זה מוגזם להניח שלשרי הממשלה יש בטן מלאה להתפקע על נפתלי בנט שממש סחט אותם במהלך ציני וכפה עליהם בליעת צפרדעים לתיאבון.

הנה כי כן, כשהסוחט והנסחטים ממשיכים לשבת ולתפקד ליד שולחן הממשלה – אל לו לנפתלי בנט לצפות לפירגון יתר מצד חבריו החדשים – פירגון שהוא כל כך זקוק לו.

וכך, כל מי ששמע את קללות האופוזיציה כלפי נפתלי בנט במעמד ההשבעה – יכול היה להקשיב, באותו מעמד, גם לגירגורי ההנאה שבקעו מגרונותיהם של חבריו לממשלה שנסחטו על ידו. 

מי ידאג לנתניהו

איש לא יכחיש את יכולותיו של נתניהו לקדם ולדחוף עניינים שהוא חפץ ביקרם. נוכחנו בכך אך לאחרונה בעניין החיסונים שהעמידו את המדינה בחזרה על הרגלים, והדברים ידועים.

אלא שיש עניין מסויים, שכאילו נעלם מן העין, שזכה במהלך השנים לטיפול מיוחד מידיו של נתניהו, והוא דאגתו להנצחת זכר אחיו יוני ז"ל שנפל במהלך שחרור החטופים באנטבה. רחובות ובתי ספר וכיכרות ובתי תרבות נושאים את זכרו של יוני בכל עיר בארץ – הכל בזכות פועלו והשתדלותו של בנימין נתניהו.

אין איש – במיוחד אם הוא פרנס על הציבור – שאיננו חרד למורשתו ולאופן שבו הוא ייזכר ויונצח בדברי הימים של המדינה.

וכאן מצפה לבנימין נתניהו גורל קשה ואכזר במיוחד, שכן אם הוא יורשע במשפטו – בוודאי אם יוטל על מעשיו קלון – הוא לא יזכה לכך שתיקרא על שמו אפילו סימטה חשוכה בעיירה נידחת (אגב, זהו גם הגורל המצפה לאהוד אולמרט)

אין ספק: הגורל האכזר הזה מטריד את נתניהו יומם ולילה – בוודאי על רקע העובדה שזכר אחיו יוני מונצח בכל מקום ושמו נישא בפי כל.

הנה כי כן, על נתניהו להילחם בכל כוחותיו כדי שלא יורשע במשפטו, וזאת – לא רק לגורלו בעולם הזה אלא גם לגורל הצפוי לזכרו אחרי לכתו מאתנו (בריאות מלאה עד מאה ועשרים כמובן!)

ובשולי העניין ראוי לספר כאן על רחוב דיזנגוף בתל אביב. ובכן, מי לא מכיר את הרחוב הידוע הזה הקרוי על שמו של ראש העיר הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף?

אלא שלא הכל יודעים שראש העיר דיזנגוף דאג להנציח את פועלו עוד בחייו, וכך – בזמן היותו ראש העיר – הוא קרא לרחוב דיזנגוף על שמו. מה שבטוח בטוח.

רק לא בנט

אם יש דבר שחייב להדאיג כל אחד מאתנו – זו האפשרות שנפתלי בנט אכן יקבל לידיו את מושכות השלטון.

האיש משוכנע, שאם הוא עומד בפוזה נפוליאונית כשידיו על מותניו – הוא כבר מתאים להנהיג את המדינה.

האיש שלפני רבע שעה לא עבר את אחוז החסימה מתיימר להיות ראש הממשלה.

אם אכן יקרה הדבר ובנט יתיישב על כס ראש הממשלה – הוא יראה לעצמו מיד עם תחילת כהונתו משימה דחופה, והיא – לבצע פעלולי מנהיגות במטרה לטפס במהירות בסקרים.

כי בנט – אפילו הוא – מבין ש- 6 מנדטים כחושים מעמידים אותו באור מגוחך – לא רק בארץ אלא גם מעבר לגבול ואף במסדרונותיהם של שועי עולם. 

ואם מדברים על גיחוך, ראוי להתייחס לאישיותו של נפתלי בנט – עד שניתן להגדירו כאדם לא בשל. כולנו נוכחנו בכך בחדשים האחרונים. האיש עדיין מגשש את דרכו – אם ימצא אותה אי פעם. וכנאמר במקומותינו – מדובר באדם לא אפוי. וכשאתה אדם לא אפוי וחסר ניסיון ומחפש את דרכך בג'ונגל שאנחנו חיים בו, ובנוסף לכך אתה גם שואף לטפס במהירות בסקרים – אתה עלול לקבל החלטות הרות אסון.

אין ספק: נפתלי בנט רוצה בטובת המדינה. הוא פטריוט גדול. אבל הסגולה החשובה הזו עדיין אינה מכשירה אותו להנהיג מדינה כמו שלנו.

החשש שאויבינו יתפתו לבדוק את יכולותיו וגבולותיו של בנט ולאתגר אותו – יהיה גדול מאי פעם. העובדה שמנהיג מדינה נשען על משענת קנה רצוץ בדמות שישה מנדטים – תאלץ אותו להפגין ללא הרף תרגילי מנהיגות כלפי פנים וכלפי כל העולם – עד כדי מעשי שרלטנות והימור בגורלה של המדינה שהוא כל כך אוהב.

ראוי בהקשר זה להזכיר את דבריו של גיא פלג, שכידוע איננו נמנה על חסידיו של נתניהו, שאמר לאחרונה, שמזלנו שנתניהו ניהל את המערכה מול החמאס, שאם לא כן, והמערכה היתה מנוהלת ע"י בנט – היינו כבר בכניסה קרקעית לעזה.

ובהקשר לאתגרים שירבצו לפתחו של בנט – ראוי שלא להתעלם מהאפשרות שהחמאס ישאף לבחון את חוזק התפרים שבין מנסור עבאס לבין הקואליציה החדשה. במילים אחרות, יחיא סינוואר מבין היטב שבכוחו לפרק את הקואליציה השברירית, וזאת באמצעות התגרויות בעוצמה כזו או אחרת – כך שסביר בהחלט להניח שהפיתוי הזה יעמוד לנגד עיניו של מנהיג החמאס החל מרגע שבנט יתיישב על כס ראש הממשלה.  

הנה כי כן, נפתלי בנט יהיה נתון באופן בלתי פוסק למטר פרובוקציות מסוגים שונים מצד יריבים פוליטיים מבית או אוייבים פראיים מעבר לגבול, שיעמידו במבחן את תבונתו וכישרונותיו ובעיקר את עצביו.  

האם בנט יעמוד בכל אלה? האם הוא מחובר כראוי למציאות? האם יש לו כלים נפשיים להתמודד עם האתגרים הבלתי פוסקים הניצבים בפני מדינה מוטרפת כמו שלנו?  האם אין בעצם הפקדת הגה המדינה בידיו של בנט משום הימור הרפתקני ומסוכן מדיי?

היומרנות – הילדותית משהו – של איש בעל כישורי בוסר בדמותו של נפתלי בנט להנהיג את המדינה – כאילו המדובר בהנהגת שבט בצופים – חייבת להדאיג את הציבור ולהדיר שינה מעיניו.

מיקי זוהר – בין סחיטה לבין עצה טובה

לאחר פרסום שיחת הטלפון בין מנדלבליט לבין אפי נווה התראיין ח"כ מיקי זוהר בכלי התקשורת ודרש ממנדלבליט להתפטר מתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, וכן דרש לבטל את כתב האישום שהוגש כנגד בנימין נתניהו. ח"כ זוהר הוסיף ואמר שבהמשך צפוייה "רעידת אדמה" וכן הודיע שבעתיד ייחשפו הקלטות נוספות.

בעקבות דבריו אלה של ח"כ זוהר קמו רבים וטובים בתקשורת וכן משפטנים למיניהם וקבעו נחרצות שח"כ מיקי זוהר, בדבריו אלה, ביצע עבירת איומים או סחיטה באיומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה. האמנם?

ובכן, הדברים אינם כה מובנים וברורים מאליהם כפי שהם נחזים ממבט ראשון, וזאת – לאור עמדתו של בית המשפט העליון בפסק הדין הידוע בעניין העיתונאי משה ליכטמן (ע"פ 103/88). פסק הדין הנ"ל נחלק לעמדות רוב ומיעוט אולם בסוגייה הרלוונטית לענייננו לא היתה מחלוקת בין השופטים.

בית המשפט העליון מבחין שם בין מה שהוא מכנה "הפחדה קונסטרוקטיבית" לבין "הפחדה שלילית" וקובע שהמבחן הוא אם יש למפחיד שליטה על התגשמות התוצאה שמפניה הוא מפחיד או שאין לו שליטה כזו.

וכך קובע השופט, לימים הנשיא, אהרן ברק בעניין זה:

"יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה או עצה. כאשר ראובן מזהיר את שמעון מפני פגיעה אפשרית בו, אין לומר, כי ראובן מאיים על שמעון. קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה, כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר"

ואם נשוב לענייננו, נשאלת השאלה אם לח"כ מיקי זוהר יש שליטה על האפשרות שבעתיד יתפרסמו או שלא יתפרסמו ההקלטות שעליהן דיבר. אם יש לו שליטה כי אז הוא נחשב כמאיים (בלשונו של בית המשפט: "הפחדה שלילית") ואם אין לו שליטה כזו כי אז הוא לא מאיים אלא מזהיר ("הפחדה קונסטרוקטיבית")

להמחשת העניין ראוי להביא כאן ציטוט נוסף מפסק הדין הנ"ל של השופט ברק:

"ראובן אומר לשמעון: "אם לא תשלם כסף תקבל מכות". זו עצה טובה, אם המרביץ הוא לוי, שאינו קשור כלל (לעניין המכות) לראובן. זהו איום אסור אם המרביץ הוא ראובן עצמו. הבחנה זו חשובה היא. אם לא נעמוד עליה ועל שכמותה, קיים חשש כי מרביתם של האיומים יהפכו לעצות טובות"

הנה כי כן, כדי לייחס לח"כ מיקי זוהר עבירת איומים או סחיטה באיומים – יש לקבוע תחילה אם ביכולתו לשלוט על פירסום או אי פרסום ההקלטות שעליהן דיבר.  

אהוד ברק כשחקן פוקר

אתה יוצא מתל אביב ורואה שלטי חוצות ענקיים עם דיוקנו של אהוד ברק והחיוך הכאילו ממזרי שלו – בתוספת לאיזו אמירה פירסומאית על סוף העולם המצפה לנו עם נתניהו לעומת האור הגדול שיסנוור אותנו לדקות ארוכות אם רק נאמין לברק שאין מלבדו להוליך אותנו לגן העדן.

ואתה תוהה: הרי אנחנו רחוקים מרחק רב מהמאני טיים של מערכת הבחירות שיתקיימו בעוד יותר מחדשיים, ואם כך בשביל מה לשפוך הון כסף כבר עכשיו?

 התשובה ברורה כשמש: אם יש מי שמקללים את אהוד ברק בימים אלה ללא הרף אלה הם מנהיגי העבודה ומרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, שמרגישים כיצד אהוד ברק מסובב להם את הזרוע ומוליך אותם לאיחוד משולש – שניהם והוא.

פרץ והורוביץ מבינים היטב את המהלך הסחטני הזה של ברק שמשמעותו: אם לא תתאחדו איתי אני אוריד אחד מכם אל מתחת לאחוז החסימה.   

והאיחוד הזה מטרתו אחת: להוריד את מפלס המנדטים של מפלגת הרמטכ"לים שטעו לחשוב שאהוד ברק כבר נושם את נשימותיו האחרונות בתחתית פח האשפה של ההיסטוריה.

ובמילה אחת: נקמה.

תשאלו, איפה אנחנו הציבור בכל הסיפור הזה? גם כאן התשובה ברורה: אהוד ברק רואה בנו סתם גוש בשר חסר תבונה והבנה, שיש לשנע אותו מפה לשם ובחזרה לפי הקפריזות והצרכים הכי אגואיסטיים שלו.

יש להניח, או לפחות לקוות, שפרץ והורוביץ מקיימים ביניהם סיעור מוחות מושכל כיצד לא להיכנע לגחמותיו של ברק, שאין ביניהן לבין טובת הציבור ולא כלום.  

לינור אברג'יל נאנסה שוב

בא אחד שהיה פעם שופט ומרשיע את עו"ד לינור אברג'יל בפסק דין.

לא צריך לבלוע את כל האבטיח כדי לדעת אם הוא טעים או לא.

כשאתה קורא את הציוץ של עודד אליגון אתה מבין ממה היו עשויים פסקי הדין שלו בעת שהיה שופט.

אתה מבין את מרחב שיקול הדעת שלו, ואיך הוא היה מגבש הכרעה בגורלות של בני אנוש.

מקליד על המקלדת שלו עם המרפק.

עו"ד לינור אברג'יל גילתה פעם אומץ לב בלתי רגיל כשסיפרה על האונס האכזרי שחוותה בדרך ממילאנו לרומא.

בקשה לנו ממך לינור: תביעת לשון הרע נגד השופט הזה.

שישפטו אותו חבריו.

בדלתיים פתוחות לרווחה.

האם בוגי יעלון יעתור לבג"צ לחקירת פרשת הצוללות

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון פירסם מכתב בן 3 עמודים ששלח ליועץ המשפטי לממשלה, ובו הוא מפרט את השגותיו בעניין הליך החקירה של פרשת הצוללות.

ראוי לצטט את שורות הסיום של המכתב:

"אינני חסיד וועדות חקירה ממלכתיות, אלא אם הגורם האחראי לא לוקח אחריות ומתפטר, או שהמערכת לא גורמת לו לשאת באחריות. נראה לי שאנחנו מתקרבים לרגע כזה"

יצויין שיעלון לא הסתפק כאן במילים המודגשות אלא הוסיף להן קו הדגשה תחתון.

משכך, נוצר רושם ברור שהמכתב של יעלון הוא למעשה מעין "מכתב התראה" האומר שאם הוא לא יקבל תשובות מניחות לשאלותיו – בדעתו לעתור לבג"צ להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבירור הפרשה.

תזכורת:

ועדת כהן (סברה ושתילה) הוקמה בזמנה בעקבות עתירות שהוגשו לבג"צ להקמת הוועדה. בג"צ הוציא אז צו על תנאי נגד הממשלה לנמק מדוע לא תוקם הוועדה, ובעקבות הצו הממשלה החליטה על הקמת הוועדה והמשך הדיון בבג"צ התייתר.

מכתבו של יעלון ליועץ המשפטי לממשלה מעיד שברשותו מידע רב האופף את הפרשה ואת התנהלות החקירה, ובעזרת מידע זה יש ביכולתו לנמק כראוי עתירה ככל שתוגש.

האם יעלון יגלה אחריות אזרחית ויעתור לבג"צ? צריך לקוות.

למשוך את דן מרגלית ממאורתו

"אין ממש בטענות באשר לאירועים שנטען כי התרחשו לפני יותר מ-30 שנים. אין בכוונתי להקדיש את שארית שנותיי לוויכוח חסר כל סיכוי בעת הזאת ובאווירה הרווחת"

בעשרים ושבע המילים הללו סיכם דן מרגלית את טענותיהן של שמונה נשים על שתקף אותן מינית.

אכן, דן מרגלית היה עד לפני יום יומיים אושיית תקשורת, ממובילי דעת הקהל וקובעי סדר היום במדינה.

לא עוד.

עכשיו יש להפקיע ממנו גם את יכולתו להחליט שאין בכוונתו להתווכח על המעשים, לכאורה, שחרשו פצע עמוק ורב שנים בנפשן של הנשים הללו והשפילו אותן עד עפר.

אם אכן ביצע דן מרגלית את ה"ארועים שנטען כי התרחשו" כי אז הוא הוסיף עכשיו חטא על פשע בכך שהוא מכחיש אותם וטוען כי "אין ממש בטענות"

ועל החטא שעל הפשע נוסף חטא נוסף – באשר בעצם ההכחשה דן מרגלית פוטר עצמו מהתנצלות, שאולי היתה מקהה במקצת את הכאב המייסר.

וכדי למשוך את דן מרגלית ממאורתו אל תוככי בית המשפט יש לפקוד אותו על עוולה נזיקית שביצע כלפי קרבנותיו – לא התקיפות המיניות מלפני 30 שנה החוסות לכאורה בצל ההתיישנות, אלא עוולה שביצע כלפיהן לפני יומיים שלושה בלבד.

הכוונה לעוולת עגמת נפש שביצע דן מרגלית כלפי הנשים בעצם העובדה שהכחיש את טענותיהן.

כי ההכחשה המזיקה הזו הזאת כואבת ומקוממת כשלעצמה, אבל היא גם מקפלת בתוכה אמירה בלתי נסבלת שהנשים שקרניות, ומשכך יש בה, בנוסף לעגמת נפש, גם לשון הרע.

ובהקשר זה יודגש, דן מרגלית איננו אומר באופן נגטיבי "לא עשיתי", אלא טוען במפגיע ובאופן פוזיטיבי כי "אין ממש בטענות".

המתלוננות זקוקות עכשיו לקביעה מוסמכת של בית המשפט שדן מרגלית ביצע בהן לכאורה את מה שהן טוענות, ואין לאפשר לו את הלוקסוס להתחמק מבירור משפטי מוסמך ונוקב בעניין זה.

יש בכך עניין ציבורי רב – בגלל שהמדובר בדן מרגלית.

ויכול שיהיה בכך גם תקדים למכחישים עתידיים שמסתתרים מאחורי חומות ההתיישנות, שיחשבו היטב את צעדיהם – קודם שיתפתו להכחיש ולהוסיף בכך על כאבן וסבלן של הקורבנות.

הפשע הגדול של דן מרגלית

החננה הלאומי והצדיק האולטימטיבי, שהייתי משוכנע שאפילו בבית שלו הוא מתקלח בבגד ים, התגלה כבעל רוכסן בלתי נשלט.

האיש שבכל מאמר וריאיון הקפיד לחלק את היקום לבני אור ובני חושך, התגלה כמי שהחושך הוא אזור הנוחות שלו.

האיש שהצליף במשה קצב על שחילל את כבודן של הנשים, והמליץ לו לקבל טיפול כדי להתמודד עם דחפיו המיניים –  התגלה כמי שזקוק לסירוס כימי.

ועכשיו הוא טוען, שבאווירה הציבורית הנוכחית, אין לו עניין להתווכח עם המתלוננות.

עושה רושם שהוא מוותר מהר מדיי על שמו הטוב.

ולצד כל אלה: האיש שתעודת הזהות שלו היא הוקעת המושחתים מאולמרט צפונה ודרומה, האיש הזה הפך את המושחתים ועברייני הצווארון הלבן לצדיקים גמורים לעומתו.

הכל לכאורה כמובן.

לכאורה עד יום אחרון בזכות המקלט הטחוב של ההתיישנות

 

העבר החדש של ישראל קסטנר

אתה שומע שכנסת ישראל, בראשותו של יולי אדלשטיין, עומדת לערוך אירוע הנצחה לד"ר ישראל קסטנר, והלב מתפלץ.

יש לי סיבות טובות לחשוב שחייהם של סבי, סבתי, דודיי ודודתי מצד אבי היו ניצלים ממשרפות אושוויץ אלמלא שתק קסטנר ונמנע מלהזהיר את העולים לרכבות המוות.

לא, אין לי טענות אל ח"כ מרב מיכאלי על שהיא מקדישה את חייה למרק את העבר של סבא שלה.

יש לי טענות קשות מאד אל שופט בית המשפט העליון, לימים הנשיא, שמעון אגרנט, שכתב פסק דין של קרוב למאתיים עמודים – כולו מלאכת מחשבת של נערת גומי – כדי להפוך את פסק הדין של השופט המחוזי בנימין הלוי, שקבע שקסטנר מכר את נפשו לשטן.

ובכל זאת, פסק הדין של הלוי התהפך בבית המשפט העליון ברוב מצומק של שלושה שופטים נגד שניים.

ויתרה מכך, כל חמשת שופטי העליון השאירו על כנה את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות כמובן)

אבל אין באלה, ובעוד ים של עובדות חמורות ומרשיעות, כדי להפריע לכנסת ישראל מלירוק בפרצופם של צאצאי הנספים, ולהעלות את קסטנר למעלת צדיקות.

ובכן מר יולי אדלשטיין, מה עוד תהיה מוכן למכור לשטן כדי שירפד את דרכך למשכן הנשיא?